אנרגיות מסתוריות שהיו בשימוש תרבויות עתיקות

מאת גילה בויום

עפ"י הגישה ההודית יש לנו שלושה סוגי אנרגיות: פראנא, אקשה וקונדליני. פראנא נחשבת לאנרגיה אשר באוויר החופשי אשר מחיה את כל אשר חי. נשאבת לגוף על ידי מזון ונשימה. ניתן להגבירה ולהשתמש בה על מנת לעזור לאחרים בריפוי ולבצע לויטציה.

הקונדליני נאגרת בבסיס עמוד השדרה, וכאשר היא עולה למעלה נותר מצב של הארה. דהיינו, קונדליני הינה אנרגיה צפונה, האצורה במצב פוטנציאלי ובלתי פעיל.

אקשה הינה אנרגיה מסתורית כאשר היא ניתנת לתיאור בתור "נוזל אתרי".

אצל הסינים התפתחו מושגי האנרגיה בצורה של אלכימיה כאשר האלכימאים ניסו להפוך מתכת לזהב ולגלות את סוד חיי הנצח. מעניין שהסינים העתיקים הצליחו להפיק את האלומיניום ברונזה מה שדורש בימינו תהליך חשמלי וכן גילו את המגנטיות וזה היה במאה השניה לספירה.

בספרות הסינית של לפני הספירה מדובר רבות על מראות קסם אשר מטרתם היתה ללכוד רוחות,    אבל כנראה שלא זאת בלבד. היה להם שטח בולט ביותר מאחוריהם אשר השתקף רק כאשר אור השמש נפל עליהם, וכאשר שמו זוג מראות נוצר מעין מחזה הדומה לטלוויזיה. בספרות הסינית הקדומה יש עדויות לכלי טיס, ספינות חלל, נשק עצום וכו'.

אצל הסינים היו שני סוגי אנרגיות. האחד הייתה הלי, אשר פירושה אנרגיה של כוח, והיא משותפת לתופעות כמו לוויטציה ותופעות על-חושיות אחרות. היא מצויה בכל, החל מחשמל ועד לגרביטציה וכוח המח.

הסוג השני של אנרגיה מכונה צ'י, והיא קשורה בעיקר לגוף ולנשימה. היא זורמת בגוף באמצעות המרידיאנים. המתאמנים באומניות לחימה סיניות מסוגלים להגיע ליכולת גבוהה של שימוש באנרגיה זו, עד כדי כיוונה במחשבה והפלת האויב בתנועה קטנה ביותר.

מסתורי המזרח הרחוק

במקדש בעל-בק בלבנון מצויות אבנים עצומות המרכיבות את המקדש אשר לא ידוע כיצד הם הגיעו לשם. שלושה מן האבנים שוקלות למעלה מ1000- טונות, כאשר שום מנוף בעולם לא יכול להניפם, ואין רכב שיכול להובילם. שלא לדבר על הפירמידות במצרים.

האגדות מספרות במצרים העתיקה על מטות של כח אשר הכהן היה טוען אותם באופן מנטלי. היו נוהגים להצביע בעזרתם על אבנים מסיביות אשר היו מתרוממות וזזות קצת. אחד מהסמלים הנפוצים הינו האנך המצרי. נכון שזה הפך לקישוט מצרי, אבל מתוך פסלים אנו רואים שלא תמיד ענדו אותו, אלא הוא היה מספיק גדול על מנת לאחוז אותו ביד כאילו בצורת נשק, פעם על ידי הקצה העגול ופעם על ידי הקצה הישר.

לפי אגדות מסוימות הוא היה יורה חץ של ברק אשר היה משמיד את האויבים. במקומות אחרים מדובר על אפקטים של ריפוי. האנך-ים השונים היו מורכבים מתערובת של מתכות, ולפעמים מקומבינציה של מתכת ועץ. היו גם מקלות מוזרים בגודל של 10 ועד 13 ס"מ בפסלים של מלכים, מלכות, נסיכים ועוד. בד"כ שנים, אחד בכל יד. על פי מסרים מאת מדיומים המקלות היו על מנת להגביר את שדה האנרגיה האישית על מנת להשפיע הן על חומר והן על רוח. חושבים שהמקל האחד היה עשוי מפחם וברזל מגנטי והשני מברונזה ובדיל. אם עושים עם מתכות אלו ניסיון, הרי שחשים תחושה מאד מוזרה במיוחד כתלות בכיוון של צפון-דרום או מזרח מערב.

בציורים אחרים ישנם מטות מוזרים אשר אחוזים על ידי הדמויות בציור עם קצה אחד דמוי ראש של חיה במעומעם והקצה השני בצורת פרסה של סוס. המטות היו עשויים מעץ, כאשר באחד המקרים הקצה היה מכסף, כאשר כסף הינו המוליך הטוב ביותר ועץ המסודד הטוב ביותר.

אטלנטיס

בספר טימאוס מתאר אפלטון ציוויליזציה עתיקה, אבל אין הוא מתאר את הטכנולוגיה שלה. הוא מזכיר רק מעין מתכת אשר צבעה היה אדום וערכה יותר מכסף או זהב - אוריקלקולוס, כאשר לא הייתה זו נחושת. הוא מציין שאין מתכת זו קיימת עוד.

רק אדגר קייסי מדבר על אנשים אשר "פקדו" על קרניים של "כוח חשמלי" כלשהו, ועל "כוחות הרסניים מתוך מנסרות". אחדים מן הכוחות שימשו על מנת להניף מטוסים והאחרים על מנת להסיע חפצים כבדים.

"תחנת הכוח המרכזית" הייתה קריסטל ענק אשר כפי הנראה היה על מגדל, אשר הפך אנרגיה מן השמש לאנרגיה מכל סוג שהיה צורך.

מדיום אחר טען שהקריסטל ענק קלט את אנרגית השמש וכיוון אותה לתוך בסיס קריסטלי אשר הכיל כספית, חומצה גופריתית ואת אותה מתכת אדמונית אשר לא קיימת עוד. משם היא הוטמרה לאנרגיה שימושית אשר הייתה מוקרנת כמו גלי רדיו.

מחקרי רייך- אנרגיית החיים – האורגון

1. בראי ההיסטוריה

הדים על הימצאותה של אנרגיה הפועלת בכל האורגניזמים החיים, הגיעו אלינו עוד מתרבויות קדומות.

המסורת של ריפוי על ידי הנחת ידיים והנחת יד ל"ברכה" שנהגו רועים רוחניים להעניק - ידועה היטב ושרידיה קיימים גם בימינו. דברים אלו נחשבו תמיד למעשי כשפים או לאמונות תפלות, ולא יוחסה להם כל רצינות ע"י גורמים מדעיים.

היו שנהגו להתייחס לתופעות אלו בלגלוג, ואחרים הסבירו שיש בהם לכל היותר משום סוגסטיה פסיכולוגית.

בספרות של עמים קדומים אנו למדים על אנשים רבים אשר נהגו לרפא חולים על ידי מגע יד, כגון הברהמינים ההודים, המצרים הקדמונים וכן הפרסים.

היוונים הקדמונים נהגו למשל להשתמש במגנט, שייחסו לו סגולות מרפא (טענה, אותה ניסה לבדוק מאוחר יותר ד"ר מסמר מצרפת).

בכלל זה אנו למדים גם מהסיפורים הרבים המתוארים בתנ"ך ובברית החדשה על מעלליהם של אליהו הנביא, אלישע, ומאוחר יותר גם ישו הנוצרי.

אם כי רבים נוטים לייחס לסיפורים אלו מימד על-טבעי, יש אחרים המסבירים זאת בקיומה של אנרגיית ריפוי טבעי.

היפוקרטס שחי במאה הרביעית לפנה"ס, דיבר על "הכוחות הגדולים" המרפאים שבטבע. האם יש לראות הקבלה בין דברי היפוקרטס לתיאוריה של רייך בדבר אנרגיית ריפוי הנמצאת בכל אורגניזם חי, לרבות באויר אותו אנו נושמים?

פרצלסיוס שחי בשנים 1493-1541 שרת כמנתח בצבא, שימש כמרצה לרפואה במספר אוניברסיטאות וכיהן גם כרופאו האישי של ארסמוס. הוא כתב יותר מ14- ספרים בנושאים אלכימיה, אתיקה ופילוסופיה והמציא תרופה לעגבת. אם כי רבים חולקים על דעותיו וטוענים שהיה סתם שרלטן, נמצאים רבים המציינים אותו כגדול המיסטיקנים וכאיש רחב אופקים.

פרצלסיוס טען שלגופים שמימיים ולעצמים אחרים, כגון מגנטים, יש השפעה על האדם - באמצעות חומר עדין, מין אד נוזלי בלתי נראה לעין - אשר כל חלל היקום חדור בו.

לדבריו, הכוח החיותי שבאדם, אינו כלוא בו אלא מוקרן לתוכו, מתוכו ומסביבתו ועוטף אותו כמו כדור מאיר. לדבריו, ניתן גם להפעילו מרחוק. כוח זה, הוא המקור הן לבריאותו והן לתחלואיו של האדם.

אחד מתלמידיו של פרצלסיוס היה פייטרו פומפונצ'י, פרופסור לפילוסופיה בפדואה שבאיטליה. בשנת 1556 טען בספרו, כי לאדם ניתנה היכולת לרפא מחלות מסויימות על ידי קרינה מן האצבעות - אותה יש לכוון אל החולה באמצעות המחשבה והדמיון. לשם כך נדרשת מהמרפא אמונה חזקה, דמיון ורצון עז להדביר את המחלה.

במאה ה18- חי באיטליה לואיג'י גלווני, אחד ממגלי החשמל, אשר בנה את הסוללה החשמלית הראשונה. הוא היה רופא ופרופסור לאנטומיה ואת עבודתו הראשונה על החשמל שבבעלי חיים, כתב בשנת 1791.

בתחילה דיבר גלווני על "החשמל" שבחיות, אך לאחר מכן החל להשתמש במונח "כוח החיים". לדבריו, אנרגיה זו שונה מהחשמל הרגיל, משום שאינה נוצרת ע"י אמצעים מיכניים אלא ע"י הטבע עצמו. בנוסף לכך, היא אחידה ואינה דו-קוטבית כמו חשמל רגיל.

אנטואן מסמר (1734-1815) אשר חי בתקופת המהפכה הצרפתית ולמד רפואה בוינה, המציא את התיאוריה בדבר המגנטיזם שבאדם ובבעלי חיים, וביחד עם הרופא האנגלי ד"ר ברייד, גילה את ההיפנוזה.

מסמר טען שכל הדברים שבטבע מכילים כוח מגנטי מיוחד אשר מבטא את עצמו על ידי פעולות מיוחדות על גופים אחרים, דהיינו, פעולה חיצונית שאינה גורמת לריאקציה כימית.

ניתן לסכם את התיאוריות של מסמר ביחס ל"מגנטיות" שבאדם כדלקמן : -

א. כל הדברים שבטבע מכילים כוח מגנטי מיוחד אשר ניתן לצבירה ולהעברה. כוח זה מבטא את עצמו באמצעות פעילות מיוחדת על גופים אחרים, היינו, פעולה חיצונית שאינה גורמת לריאקציה כימית.

ב. באמצעות הנחת מגנטים על חלקים פגועים שונים שבגוף, ניתן להעביר את הכוח המגנטי שנמצא במטפל אל גופו של המטופל, ובכך להחיש את החלמתו.

ג. בשיטה זו ניתן לרפא בעלי פגיעות עצביות שונות כמו עוויתות, וכן לסייע בריפוי מחלות אחרות, לקבוע דיאגנוזה ולמדוד את מידת בריאותו של הפרט.

רעיונותיו המקוריים קנו להם יתר אחיזה בציבור לאחר שורה של הצלחות בריפוי בשיטה זו.

הסנסציה שהתעוררה בעקבות זאת, גרמה לסערת רוחות בקרב מתנגדיו השמרניים של מסמר שדרשו להביא לסילוקו מפריס.

ההתעניינות הגוברת והולכת במסמר ושיטותיו, הביאה בשנת 1796 לכינוס ועדה ממלכתית, אשר קבעה כי שיטותיו אינם אלא הבל הבלים ורעות רוח. חרף כל זאת, המשיכה ההתעניינות במסמר ושיטותיו להכות גלים, ואף קמו לו ממשיכי דרך אשר הפיצו את רעיונותיו בכל רחבי צרפת וגרמניה.

אחד המכשירים הרפואיים המעניינים שפיתח מסמר היה "הדלי".

הדלי היה מיכל עגול בגובה של 30 ס"מ, אשר בקרקעיתו הונחה שכבת אבקת זכוכית ונסורת ברזל ועליה הונחו בקבוקים מלאי מים, כאשר צוואריהם פונים בחלקם כלפי פנים ובחלקם כלפי חוץ.

מכסה הדלי נוקב במספר חורים, אשר מתוכם נמשכו חוטי ברזל, אותם החזיקו החולים שישבו מסביב לדלי וכרכו אותו מסביב לגופם.

למכשיר זה נודעה השפעה חזקה מאד על החולים שחלקם נתקפו בעוויתות של בכי עז או של פרחי צחוק שלוחי רסן.

בסוף דרכו הגיע מסמר לקביעה, שכח הריפוי אצור למעשה באדם עצמו והוא מועבר לחולה במיוחד באמצעות כפות הידיים. המגנט שימש רק אמצעי וניתן בהחלט לוותר עליו.

הכח האודי של רייכנבך.

הברון קרל פון רייכנבאך שחי בשנים 1788-1869 היה תעשיין ומדען גרמני אשר הקדיש כ30- משנות חייו לחקר טיבה של אנרגיה אוניברסלית אותה כינה "האוד".

עבודתו הראשונה פורסמה תחת הכותרת "מחקרים במגנטיות. חשמל, חום ואור והקשר שלהם לכוח הויטאלי".

את מרבית מחקריו ביצע בווינה, שם עבד עם מאות אנשים בעלי רגישות על-חושית.

ניסיונותיו להציג את תוצאות מחקריו בפני עמיתיו אנשי המדע, נכשלו. האווירה העוינת ששררה בעת הצגת המחקרים השפיעה על תגובתם של האנשים בעלי הרגישות העל-חושית.

לרייכנבאך הסתבר, כי כאשר מעבירים מגנט חזק (בעל כושר הרמה של 3 קילוגרם) על פי גוף אדם, נוצרת תחושה של קרירות או של משיכה. חלק מהנבדקים אשר סבלו מהפרעות רגשיות הושפעו מכך במיוחד, והם אף הבחינו במעין אור כחלחל העוטף את הקטבים של המגנט, אם נערך הניסוי בחדר חשוך.

בשלב הבא, ניסה רייכנבאך להעביר את התכונה המגנטית לחמרים אחרים. הוא ניסה לטעון את המים ולבדוק באם אנשים רגישים עשויים לחוש בשינוי כלשהו בטעמם, כתוצאה מהטעינה.

ניסיון נוסף נעשה באמצעות חומרים גבישיים שהועברו בסמוך לעור זרועותיהם של הנבדקים, אשר חשו כתוצאה מכך מעין תחושה של קרירות מוזרה על זרועותיהם.

לכוון תנועת הגבישים הייתה חשיבות רבה באשר לתחושה שנוצרה. העברת הגבישים כלפי מעלה יצרה תחושה של חום בלתי נעים, שבמקרים מסויימים גרם לעוויתות.

האנשים הרגישים ציינו, שראו מעין קרינה בצורה של להבה הפורצת מהגבישים.

מאחר ולגבישים אין כל כוחות מגנטיים, הסיק רייכנבאך שמדובר כאן בכוח חדש, אותו כינה "אוד".

מלבד הגבישים והמגנט, ציין רייכנבאך עוד 9 מקורות לכוח ה"אודי", והם : -

1. אורגניזמים חיים.

2. השמש, הירח והכוכבים.

3. חום.

4. חיכוך.

5. אור מלאכותי.

6. ריאקציות כימיות.

7. מטענים חשמליים.

8. זרימת מים.

9. ולבסוף, החלל בכללותו אפוף אנרגיה אודית.

גפרית וברזל נחשבו כמקורות חזקים במיוחד של "אוד".

רייכנבאך טען שלחשמל סטטי, בניגוד לזרם חשמלי רגיל, יש תכונות אודיות.

כדי להוכיח תיאוריה זו, ערך את הניסוי הבא:

הוא קיבץ מספר אנשים רגישים אשר ראו מעין קרינת אור בצורת להבה הבוקעת מחוט ברזל המחובר למכונה לייצור חשמל סטטי.

בניסוי אחר הוא נתן להם להחזיק במוט מגנטי, כאשר הקוטב הדרומי שלו (השלילי) מוחזק ביד ימין, ואילו הצפוני (החיובי) ביד שמאל. כתוצאה מכך חשו זרימה בזרועותיהם וחזיהם.

מכאן הוא הסיק שלגוף יש קוטביות אודית - כשהצד השמאלי הינו הקולט ואילו הימני המשדר.

את ממצאיו על התיאוריה האודית ניתן לסכם בעשר נקודות:

1) אוד, הינו תכונה אוניברסלית של החומר כולו הנמצא בריכוזים שונים במרחב ובזמן.

2) האוד חודר וממלא כל דבר ביקום. אין אפשרות להרחיקו או לבודדו.

3) האוד חודר במהירות לכל דבר.

4) האוד זורם בצורה מרוכזת ממקורות ספציפיים כמו: חום, חיכוך, צליל, חשמל, אור, ירח, שמש, אור כוכבים, ריאקציות כימיות, פעולות אורגניות של תהליכי החיים בצמחים ובעלי חיים, ובמיוחד באדם.

5) האוד הינו דו-קוטבי. קיימת אנרגיה אודית שלילית - הגורמת לתחושה של קרירות נעימה, ואנרגיה אודית חיובית - הגורמת לתחושה של חום וחוסר נוחות.

6) אנרגיה אודית ניתנת להעברה באמצעות חומרים מוליכים כגון: מתכות, זכוכית, משי ומים המשמשים כמוליכים מצויינים.

7) אנרגיה אודית ניתנת להקרנה למרחקים. הקרניים שלה חודרים דרך בגדים, כלי מיטה ואף דרך קירות.

8) ניתן לטעון חומרים מסויימים באוד, וכן אפשרית העברתו מגוף לגוף. דבר זה נעשה על ידי יצירת מגע ודורש זמן מסויים.

9) לאוד קרינה מאירה מעבר לספקטרום הנראה לעין. הקרינה יכולה להראות רק על ידי אנשים רגישים, אשר מסוגלים להבחין בהילה של האדם. לאוד השלילי יש קרינה כחלחלה, ולחיובי קרינה צהובה אדמדמה.

10) מה שאנו מכנים "הילה" (אורה) הוא בעצם קרינה אודית היוצאת מהאדם.

החיסרון העיקרי בכל עבודתו של רייכנבאך הוא, שהוא הסתמך בעיקר על אנשים רגישים, אותם היה בוחר במיוחד לצורך ניסוייו.

אדם רגיש מסוגל לראות, לאחר שהייה של כשעה בחדר חשוך, מעין קרינה בצבע כחלחל בהיר הנובעת מקצות האצבעות, כאשר הן פרושות כלפי מעלה.

לדבריו, אין אלה גלים של חום, הואיל והם נובעים גם מאצבעות קרות. אך הקושי העיקרי בעבודה עם אנשים רגישים הוא בזה, שהם נתונים להיות מושפעים בקלות יתרה בהשפעות סוגסטיביות, אפילו תת הכרתיות, ובכך הם מסוגלים בעצם לקלוט את מה שהנסיין מצפה מהם.

אנשים כאלה הם בדרך כלל נאורוטיים ומופרעים.

כדי לקבל תוצאות אמינות, ניסה רייכנבאך לבחור את האנשים המאוזנים והמפותחים ביותר שבהם, וגם חזר על כל ניסיון פעמים רבות.

בדרך כלל, הצטיינו ניסוייו הבסיסיים בפשטותם. דוגמה לאחד הניסויים: אדם א' החזיק בחוט מתכת או ברזל שהועבר מחדר לחדר. אדם ב', שהיה רגיש, צריך היה לנחש מתי אדם א' אוחז בחוט ומתי הוא מרפה ממנו. בניסוי אחר, צריך אדם רגיש להבחין איזו כוס מים, מתוך שורה של כוסות, הונחה לפני כן בשמש למשך כ15- דקות.

בשנת 1840 אישר ד"ר וילהלם ג'ורג'י את רוב ממצאיו של רייכנבאך.

אחת מהתגליות המקבילות לתיאוריות של רייכנבאך, היתה תגלית גלי ה- .N

פרופ' בלונדוט מאוניברסיטת ננסי שבצרפת, גילה בשנת 1903 את גלי ה- .N

הוא מדד את אורך הגל שלהם ואת השפעותיהם על גופים מאירים פלואורסצנטיים. הסתבר לו, כי כמקורות לגלי ה-N יכולים לשמש: מגנטים, ריאקציות כימיות, צמחים, בני אדם וצורות חיים נמוכות, ואילו עופרת, מים ונייר לח, עשויים לשמש להם כמעצור.

מקבילויות נוספות עם תגליות רייכנבאך:

א. הקרינה החזקה ביותר נובעת מאנשים בשעת מאמץ שרירי או עצבי.

ב. חוטי משי, עץ וזכוכית, משמשים מוליכים טובים לקרינת ה- .N

ואילו חוקרים צרפתיים הוסיפו כי גלי ה-N נמצאים בצלילים מוסיקליים ובצורה חזקה יותר אצל בן אדם, לאחר שנת לילה. או, פעילות שכלית מוגברת.

לבסוף, לא נצא ידי חובתנו אם לא נביא את מחקריו הנודעים של ל.ה. אימן.

אימן, מחבר הספר "הריפוי השיתופי" הינו מהידועים שבין המרפאים הרוחניים וידידו של הסופר הכסלי.

הילת פרסומו באה בזכות הריפוי העצמי שערך לעצמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה ושהעמיד אותו כסמכות בראש טובי המרפאים הלא אורתודוכסים בבריטניה.

בניסוייו נהג לחבר 4 אנשים, במה שכינה מעגל סגור. הוא הושיבם או השכיבם במעגל, כאשר מתחת לראשם רשת נחושת, שממנה מתח חוטים אל היד השמאלית של האדם השכן. חוט אחר מהרשת העביר כלפי מטה לאורך חוט השדרה אל היד הימנית של השכן השני. לאחר מכן ביקש מן הנבדקים להרפות את עצמם.

לאחר כ15- דקות, החלו המשתתפים חשים תחושה של הרפיה וטעינה מחדש של מרץ. כדי לבדוק אם אמנם לא מדובר כאן בסוגסטיה, בנה הימן כמעין קופסת בקרה, בה יוכל להחליף את חיבורי החוטים, מבלי שהנבדקים ירגישו בכך. עתה, כאשר החליף את החוטים, נוצר במעגל מתח עצום במקום ההרפיה כמקודם, ולאחר כ20- דקות נעשו המשתתפים עצבניים ביותר, עד כי הרגישו צורך להתנתק מהמעגל.

בניסוייו הבאים הגדיל אימן את מספר המשתתפים במעגל וכלל בהם אנשים עם מחושים בריאותיים.

כאשר בין המשתתפים נכלל אדם שסבל מחום, חשו יתר המשתתפים בתחושות דומות כעבור כ20- דקות. תחושות אלה נעלמו כעבור שעה, החולה חש בטוב כבר לאחר כ20- הדקות הראשונות.

כאשר ערך ניסויים בטלפתיה, הסתבר לו שכוחות אלה התעצמו בשיעור ניכר במעגלים מסוג זה.

בניסוי אחר, הוא חתך את חוט הנחושת ושם את שני הקצוות בתוך כוס מים מלאה תרופה כלשהי. לאחר כ20- דקות הייתה ההשפעה על הנבחן דומה לזו שמתקבלת כאשר לוקחים את התרופה באופן רגיל, כלומר, הוא גילה שחוט הנחושת יכול להוליך קרינות של תרופות, נגיפים ובקטריות.

בניסויים נוספים גילה שניתן להחליף את חוטי הנחושת בחוטי משי או כותנה ולקבל תוצאה דומה.

כוח זה מוגבר במיוחד עם מחככים את הבהונות והאגודלים האחד בשני. הדבר מסביר לכן מדוע אוהבים אנשים לשלב את ידיהם ורגליהם כאשר הם יושבים. הדבר מגביר את המעגל האנרגטי בגופם.

לסיכום יש לציין, שעשרות אם לא מאות אנשי מדע, חוקרים, הוגי דעות וסתם אנשים בעלי ראיה אינטואיטיבית, בתקופה זו או אחרת, הצביעו על קיומם של כוחות ויטאליים ואנרגיות קיומיות הזורמות מהקוסמוס אל החומר ואל החי ומאפשרות את חיותו.

אף על פי שלא היה ניתן תמיד להוכיח את קיומם של אנרגיות אלה ע"י מקרים בתנאי מעבדה, אין כל אפשרות לדחות לחלוטין ממצאים אלה.

2. צעדים ראשונים לגילוי האורגון

דרכו המקצועית של וילהלם רייך החלה, כאמור, כאחד מתלמידיו של זיגמונד פרויד, ובתור שכזה, התוודע לרעיונותיו של פרויד בדבר מיניותו של האדם על כל שלביה: הליבידו, היצר והדחף המיני, האנרגיה הבסיסית שבאדם, והקשר בין פורקן מיני ובריאות נפשית.

רייך ראה עצמו כממשיך דרכו של פרויד במחקר מדעי, אולם פרויד הסתייג מהפיתוחים והשינויים של רייך, שהתבטאו בסופו של דבר בתיאוריות מקוריות. אלה באו לידי ביטוי בספרו "הפונקציה של האורגזמה", בו הגדיר רייך את האורגזמה התהליך באמצעותו ניתן לפרוק מהגוף אנרגיות עודפות.

לדעתו, חיים מיניים בריאים, משמעותם פריקה מושלמת של אנרגיה דרך כל מערכות האורגניזם בתהליך בלתי רצוני ובתחושה קרובה למצב של אובדן ההכרה.

רייך טען כי תהליך זה המתרחש באדם, זהה לתהליכים דומים המתרחשים בכל צורות החיים הקיימות, ולכן כינה אותה "הנוסחה של מתח ופריקה ביולוגיים".

לתהליך זה ארבעה שלבים:

א. מתח מיכני.

ב. טעינה ביולוגית.

ג. פריקה ביולוגית.

ד. הרפיה.

מחקריו של רייך בנושא זה, שנערכו בתחילת שנות השלושים, ואשר עסקו בבחינת המרכיבים החשמליים שבאקט המיני ובאורגזמה, הביאו לסדרה נוספת של מחקרים, שהביאו בסופו של דבר, בשנת 1939, לגילוי מציאותה של אנרגיית החיים - האורגון.

הניסויים המעשיים נערכו במוסד לפסיכולוגיה שליד אוניברסיטת אוסלו בשנים 1934-1939.

בניסויים אלה נמדד באמצעות אוסילוסקופ, השינוי בפוטנציאל החשמלי של עור האדם, כשנגעו בו בצורה מהנה או להיפך. הסתבר, כי ככל שעלתה ההנאה, התעצם הפוטנציאל החשמלי, כלומר, הייתה פה מעין טעינה אנרגטית.

רייך היה סקרן לדעת, אם תהליך דומה לזה המתרחש באדם, אכן מתרחש בטבע.

עתה, החלה סדרת ניסויים בחומר אורגני. נלקחו דגימות של דשא יבש וטחב. הם חוממו עד לטמפרטורה גבוהה והושרו במים מזוקקים. ואכן, הבדיקה המיקרוסקופית הראתה, שבועות זעירות מאד החלו נפרדות מהחלקיקים האורגניים הללו והחלו לנוע באופן עצמאי. תוך כדי תנועתם הם התכווצו והתרחבו כמו יחידות חיים זעירות הנקראות "פרוטוזואה".

לאחר זמן מסויים, התאגדו בועות אלה לקבוצות והקיפו עצמם במעין קרום דק (ממברנה) והחלו לנוע כמו פרוטוזואה.

רייך ניסה לחזור על ניסוי זה גם עם חומרים בלתי אורגניים.

הוא לקח פעם, אבק וחלודה, וחימם אותם עד כדי התלהטות. אחר, השרה אותם בתמיסה סטרילית מתאימה, והנה נוצרה שוב אותה תופעה של בועות זעירות אשר התאגדו לקבוצות.

מדענים אשר רצו למתוח בקורת על נסיונותיו אלה, טענו, שתנועתם של החלקיקים הינה תנועה אקראית הנקראת בראונית ומוגדרת כתנועתם של חלקיקים גזיים במיכל, או של חלקיקי אבק באויר. דהיינו, תנועה מהמאפיין אותה הוא: מסלולים זוויתיים, פניות חדות והתנגשויות.

רייך הראה שמדובר כאן בתנועה רכה יותר, מעגלית וכן בתנועות פולסיות של התכווצות והתרחבות - תנועות האופייניות לגופים חיים.

רייך כינה בועות אלה של אנרגיה בשם "ביונים", המהווים למעשה את היחידות הבסיסיות של האורגון בגופים חיים.

3. קרינת האורגון ותופעות מוזרות

באחד מהניסויים בעת בחינת מהותם של ביונים שנוצרו מחול ים, הסתבר שביונים אלה יצרו צרורות גדולים מאד של בועות בעלי קרינה כוחה עזה, אותם כינה רייך בשם "סאפא".

בדיקה מיקרוסקופית בהגדלה של עד 4000, הראתה שבכל צרור כזה נמצאות 6-10 בועות, שגודלן בין 10 לבין 15 מיקרונים.

כאשר הובאו "ביונים" אלה לקרבת תאים סרטניים, נפסקה פעילות התאים; כאילו שותקו.

הצפייה בחלקיקים אלה מתחת למיקרוסקופ גרמה לצופה גירוי של כאב בעיניים ונפיחות ואדמומיות של העפעפיים, גירוי הגדול בהרבה מהגירוי היכול להיגרם עקב התעייפות העין מצפייה ממושכת במיקרוסקופ. מאוחר יותר התברר, שתופעות אלו נבעו למעשה מהאוויר שבחדר.

היה זה האפקט הראשון, של מה שכונה לאחר מכן, קרינת האורגון.

האוויר בחדר המעבדה, שבו הוחזקו תרביות אלה של ביונים, נעשה כבד ודחוס מאד, והאנשים ששהו בו חשו בראשם, כאשר חלונות החדר היו סגורים במשך שעה לפחות.

דבר זה שכנע את רייך כי המדובר בקרינה מיוחדת. כל הניסיונות לקלוט את הקרינה על לוחות צילום, נכשלו, משום שלוחות הצילום לאחר פיתוחם היו מכוסים במעין ערפל, לרבות לוחות הבקרה אשר לא הוקרנו כלל באורגון.

נראה אפוא, שקרינה זו נמצאת בכל מקום בחדר וחוזרת לכל.

בחדר שבו אוחסנו, החל מתגלות תופעות מוזרות. מין אור סגלגל בקע מהקירות וכן מכל העצמים האחרים שנמצאו באותו חדר, וזכוכית מגדלת שהוחזקה בקרבת העין, אף הגבירה רשמים אלה.

חשיפה ממושכת לאורגון בחדר חשוך, גרמה לאנשים לחזות בתופעות מוזרות של קרינה של מעין אור הבוקע מכפות הידיים, קצות השרוולים וקצוות שיער הראש. בשלב מאוחר יותר, ניתן היה להבחין במעין אור כחלחל אשר נע באיטיות ועטף את הגוף כולו.

אנשים אשר לא סופר להם על האפקטים אלה, יכלו להבחין בהם בבירור כשהוכנסו לחדר חשוך בו היו חלקיקי האורגון.

בשלב זה, נבדקו חלקיקי ה"סאפא" באמצעות אלקטרוסקופ (מכשיר למדידת מטענים חשמליים סטטים). תחילה לא הייתה כל תגובה, אך לאחר מכן, כאשר נזדמנו לקרבת המכשיר כפפות גומי ששהו זמן מה בקרבת תרבית החלקיקים, נוצרה תגובה חריפה ביותר - כפפות הגומי ספגו כנראה קרינה מהתרבית.

הדבר חזר על עצמו גם ביחס לחומרים אורגניים אחרים, כמו כותנה, תאית ניר ועוד.

הסתבר גם, כי לחות גבוהה או מגע יד אדם בחומרים אלה, למשך מספר דקות, ביטל אפקט טעינה זה.

ניסויים נוספים שנעשו קבעו:

א. חשיפת כפפות הגומי לאור השמש או הקרנתם בקרינה אולטרה-סגולית, יוצרת את אותו האפקט.

ב. הנחת הכפפות על בטנו של אדם פעיל במיוחד, יצרה אף היא אפקט דומה.

ג. כאשר הונחו הכפפות על בטנו של אדם חלש פיזית או נפשית, או אדם חולה, הייתה הטעינה שנמדדה חלשה בהרבה.

מכאן הגיע רייך למסקנה, כי המדובר הוא באנרגיה מסוג חדש, אשר בניגוד לאנרגיה החשמלית, נטענת דווקא לתוך חומרים אורגניים הנחשבים בדרך כלל למבודדים מבחינה חשמלית, וכי אנרגיה זו קיימת באורגניזמים חיים ונאגרת על ידם מן האוויר.

כדי לחקור, למדוד וללמוד את מהותם של חלקיקי הסאפא ביתר יסודיות, חשב רייך לבנות כלי, בו ניתן יהיה לאחסן את חלקיקי הסאפא מבלי שכלי כזה יגרום לאובדן מהותם וקרינתם המיוחדת.

הוא תכנן קופסא ממתכת, בהניחו שדפנותיה ישמשו כראי אשר יחזיר את הקרינה חזרה אל החלל הפנימי של הקופסא, אך הואיל ודפנות המתכת יכולים להקרין חלק מן האנרגיה כלפי חוץ, ציפה רייך את דפנות המתכת בחומר אורגני הסופג את האורגון, ובכך חשב למנוע את בריחת האנרגיה החוצה.

כאן ציפתה לו הפתעה. הסתבר, שהקופסאות אשר כונו "אקומולטורים" (בעברית: מצברים) ואשר יעודם היה לאחסן ולשמר את חלקיקי הסאפא, החלו צוברים אנרגיה זאת בעצמם ללא תלות בחלקיקי הסאפא.

כך נתגלה בפועל מהותם של מצברי האורגון, אשר שימשו בשלב מאוחר יותר לריכוז אנרגיית ה"אורגון".

מתקנים אלה שימשו רבות לצרכי מחקר ורפואה, והסתבר כי ככל שמספר השכבות לסירוגין של מתכת וחומר אורגני גדל, גדלה גם כמות אנרגיית האורגון שנצברה בהם.

בניסויים מאוחרים יותר בשנות ה40-, התגלו הבדלי טמפרטורה בין פנים המצברים לבין חלל החדר בו נמצאו, בשיעור שבין 0.2 ל1.8- מעלות, ואשר אדם החזיק את כף ידו או את לשונו במרחק של כ10- ס"מ מהדפנות, הוא חש כעין חמימות וצימרורים קלים.

לחות האויר גרמה לשינויים בטמפרטורה שבין פנים המצבר לבין החוץ. ככל שהלחות עלתה - קטן ההבדל.

רייך ייחס תופעה זו לתנועתה הקינטית של אנרגיית האורגון שנצטברה בתא, ללא יכולת לצאת, ואכן, כאשר הותקנו פתחי איוורור, לא היה כל הבדל בין פנים התא לבין החוץ.

4. הקשר עם אלברט אינשטיין

בשלב זה של חייו האמין רייך, כי אכן גילה סוג מיוחד של אנרגיה, חדש לחלוטין, ורצה לחלוק את תגליותיו עם העולם המדעי.

תופעת ההפרש בטמפרטורה שבין זו שבתא לבין זו שמחוצה לו, לא התאימה לחוק פיזור האנרגיה - לפיו פוטנציאלים של חום בטבע מתפזרים, והמטפרטורות שואפות להשתוות.

לשם כך, יצר רייך קשר עם אלברט אינשטיין שחי אז בארה"ב.

הוא כתב לו מספר מכתבים, בהם סיפר על מחקריו ותגליותיו, ולבסוף, ב13- לינואר 1941, נפגש עמו. בפגישה זו בילו השניים יחד כ5- שעות, אחר צהרים שלם.

למותר לציין, שעד אז לא שמע אינשטיין מעודו על רייך, מחקריו ודיעותיו הפסיכולוגיות.

במהלך הפגישה הציג רייך בפני אינשטיין את המכשיר החדש שבנה, ה"אורגנוסקופ", המאפשר לראות את ההבזקים היוצרת קרינת האורגון בחלל. הוא נטל שפופרת מעץ ושם בצידה הקרוב לעין המסתכל זכוכית מגדלת. עתה, צפו שניהם בחדר חשוך לעבר פתח תא המצבר שהובא ע"י רייך.

לאחר כ20- דקות ניתן היה להבחין בבירור בתוך התא במעין ריצודים של אור כחול.

אינשטיין נדהם למראה עיניו, אך מיד נסוג לאחור וטען שעיניו "בוגדות בו".

לאחר מכן הציג רייך בפניו את ממצא הבדלי הטמפרטורה, ואינשטיין טען שהדבר מחייב בדיקה.

הוא הציע לרייך לשלוח אליו מכשיר על מנת לבדוק את התופעה ביתר פירוט מדעי.

שבועיים לאחר מכן הובא מצבר למרתף ביתו של אינשטיין, והשניים בדקו את הבדלי הטפרטורה. התוצאות שהושגו היו זהות לקודמות.

אינשטיין ביקש להמשיך להחזיק במתקן לצורך ניסויים נוספים.

כעשרה ימים מאוחר יותר, קיבל רייך מכתב מאנישטיין, בו הוא מציין שהטמפרטורה נבדקה באופן סדיר יום אחרי יום, ואכן אובחנו הבדלים, אך האסיסטנט שלו מצא הסבר לכך. לדביר האסיסטנט, התופעה נובעת מקרינה חוזרת מהתקרה של המרתף.

אינשטיין קיבל כנראה הסבר זה ללא כל בדיקה נוספת.

רייך ביקש לסתור הסבר זה. הוא העמיד מצבר באוויר החופשי, וגם אז חזרה התופעה על עצמה.

משך חודשים נוספים ניסה רייך לספר על כך במכתביו לאינשטיין, אך לא זכה למענה. הסתבר, שאינשטיין משך את ידיו מהעניין בצורה מוזרה. לא ברור עד היום מדוע עשה זאת.

באחד ממכתביו האחרונים אל פרופ' אינשטיין (מה1- למאי 1941) מסכם רייך את ממצאיו כך:

"אנרגיית האורגון היא אנרגיה אשר נמצאת בכל הדברים בחיים; גם באטמוספירה וגם באדמה. אפשר לראותה בעזרת מכשיר ה"אורגונוסקופ". ניתן למדוד אותה באמצעות אלקטרוסקופ, ובאמצעות מד-חום בשל הבדלי הטמפרטורה שהיא יוצרת בכל מקום בו היא נוכחת. ניתן לראותה על סרט צילום צבעוני של קודק-כרום, כקרינה כחלחלה-אפורה."

הוא ממשיך ומפרט כיצד משפיעה אנרגיה זו על גידולם של יצורים חיים שונים, ובעיקר על מיקרו-אורגניזמים.

הוא מספר גם על נסיונות שנעשו בעכברים בעלי גידולים ממאירים.

בניסוי שנעשה בקבוצה של 200 עכברים נגועי סרטן, עלתה תוחלת החיים של עכברים נגועים שהוקרנו מדי יום בקרינת האורגון, בצורה משמעותית ביותר, ל9.3- חודשים, זאת בהשוואה לעכברים מקבוצת הביקורת שלא הוקרנו.

אמנם, לא היה בכך משום הדברת המחלה, ברם, תופעה זו ראויה בהחלט לציון ולהמשך המחקר בנדון.

פנו אלינו לפרטים נוספים:

מאמר זה הינו חלק מספר

"וילהלם רייך ומחקריו באנרגיית החיים"

שנכתב על ידי המחברת בשנת 1983

בברכה

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות -

http://www.oryada.com/

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04, פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/

-English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני: gila@oryada.com

בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:

פעילויות בחיפה: http://www.oryada.com/dafhaifa.htm

פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm