ד"ר טוני לביא ותורת הקבלה
במהלך
2012 הוציא ד"ר טוני לביא את ספרו השמיני במספר, מלכודת הדבש והעוקץ בתורה
הקבלה, המביא בצורה ברורה ונהירה את תורת הקבלה על פי
אשלג. הוא נאות להביא לנו פרק מאוד מעניין מספרו זה וזה פרק ו' על המושג הקבלי של
צלם האדם ודמותו. נספר על הספר, נביא פרק זה מספרו, ונביא את קורות חייו כפי
שנכתבו בויקיפדיה.
כמו כן אתם מוזמנים לקרוא
כתבה אודות טוני לביא, ספרו וקבלת אשלג אשר פורסמה בחיים אחרים של חודש מאי 2012.
מדבריו
של טוני לביא בפתח לספרו
עקב
עיסוקי רב השנים בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה יהודית בפרט משכה את תשומת לבי
המטפיסיקה האשלגיאנית העוסקת בתורת הסוד היהודית המכונסת במשנה הקבלית. אני רואה
בה הצעה מפתה לדרך חיים שנותנת תשובות לשאלות החשובות העולות במוחותיהם של האנשים
החושבים. בימים אלה מעגל הלומדים את קבלת הרב אשלג – הן בישראל והן במדינות אחרות
– מתרחב ומשנתו תופסת תאוצה.
הספר "מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה – אלוהים, אדם ונחש", עוסק בתורת הקבלה
של המאה העשרים, ומתרכז בעיקר בנקודת מבטו של המקובל ר' יהודה הלוי אשלג המכונה
בעל הסולם. משנתו מבוססת על ספר הזוהר וצועדת בבטחה בשביליה של תורת האר"י
(המאה ה-16). מקובלים רבים שחיו בתקופתו של הרב אשלג כתבו על משנתו הקבלית מכתבי
הערכה יוצאי דופן, ובראשם הרא"יה קוק שהיה אחד המקובלים המוערכים במאה
העשרים. הראי"ה קוק הכתיר בכתב ההערכה את הרב אשלג בתארים: חכם אלוהי, רב
תבונות, אוצר קודש שרוח ה' עליו (בפתיח ספר 'עץ החיים').
תורת
הקבלה של בעל הסולם מנחה את בני האדם באופן שיטתי להשגת תכליתם. עם זאת יש להדגיש
שעל אף השיטתיות המובנית בה, היא אינה קרה ומנוכרת. מעבר למסלול הטכני הכלול
במשנתו, היא מדריכה את בני האדם לזהות את צמיחתם הרוחנית גם באמצעות מעקב מסודר
אחר מסלול רגשותיהם. בראש מעייניה של הקבלה האשלגיאנית עומדת החתירה לאהבת הזולת.
בהשוואה לתפיסות קבליות אחרות משנתו היא חדשנית וניתנת לשיבוץ בחיי התרבות. החידוש
בעל המשמעות העמוקה שהעניק בעל הסולם בא לביטוי בהכניסו לשימוש יומיומי של בני
האדם מושגים מרכזיים מתורת הקבלה לדורותיה. הכלים שהוא הנחיל שמים את האדם בנקודת
מבט חדשה, ובאמצעותם הוא עובר מטמורפוזה חיובית במערכת יחסיו עם העולם הסובב אותו.
המסתורין שאפף במשך דורות רבים את תורת הקבלה הולך ומתגלה בימינו, חכמת הנסתר
הופכת לאתוס. הספר נועד לפתוח בפני הקוראים אשנב לסודות החבויים בתורת הקבלה. חיי
בני האדם מלווים בחששות, באי- וודאות מתמדת על כל צעד ושעל במסעם הארצי. תורת
הקבלה אמורה לתת לאדם התחדשות רוחנית וכלים להתמודדות מול השאלות העולות והקשיים
העומדים בדרכו. הספר מעניק לקוראים הסבר על מקורו ועל התכלית שלשמה הוא נברא, הן
מן ההיבט המטפיסי והן באדם מן ההיבט הארצי. אחת המטרות היא לברר את מהות הקשר
האלוהי-אנושי, את המשותף ואת המפריד ביניהם. הספר מבהיר מדוע ראוי לאדם לנהוג
כאלטרואיסט ולא בדרך אנוכית, ובכך לגרום למחיקת הניכור בין בני האדם. ב'מסע
האלוהי-אנושי' מתגלה מקורם של בני האדם והכוחות היריבים הפועלים בהם. הכרת מלכודת
'עץ הדעת טוב ורע' והכוחות המובנים באדם מכשירה אותו לזהות את נקודות התורפה שלו
ואת האפשרות להבין את מצבו בכל מצב שאליו הוא נקלע.
התהייה והחיפוש האנושי הסיזיפי אחר האלוהות ואחר מהות האדם שובים את הדמיון יותר
מכל נושא אחר. תורת הקבלה המכונה תורת הסוד, היא זו האוצרת באמתחתה תשובות לשאלות
הגדולות של החיים. חכמה אזוטרית זו עוברת בימינו מהפך תדמיתי סנסציוני, מנחלת
מקובלים לנחלת העם. במהלך הזה תורת הקבלה משנה את דמותה ממיתוס לאתוס, מתורה
מופשטת וערטילאית היא משתלבת בחיי התרבות הקונוונציונליים. תורת הקבלה המכונה היא
אוצר חכמה בלום המכיל בתוכו את התכלית שלשמה העולם נברא, והיא ממלאת בתוכן את המסע
המרתק שבני האדם חווים במהלך חייהם. האדם מזהה באמצעותה את משמעות היותו יצור נברא
לא רק מנקודת מבט של חושינו הדלים אלא גם מנקודת מבט על-חושיות. תורת הקבלה מפלסת
לבני האדם את הדרך לפצח את החידות על האלוהות ועל מעשיהם של בני האדם עלי אדמות.
היא עוזרת לבני האדם לחשוף את החבוי אצל אמן התחפושות מבית המדרש האלוהי.
בני האדם רוצים לתת משמעות לחייהם אולם על פי העולה מן המחקר הם טועים בדרכם. בני
האדם שואפים לאושר מתוך הנחה שתכלית המסע עלי אדמות נועד לבילוי ותענוגות ארציים.
מן המחקר עולה שלא למטרה זו נברא העולם הארצי. העולם הארצי הוא עולם של ניסיון, על
בני האדם לעמוד בניסיונות כדי לממש את תכליתם ולתת משמעות לחייהם. המציאות הארצית
אינה במתכונת 'גן-העדן' שבה אדם וחוה חיו באושר כל עוד לא גורשו משם בעקבות חטאם.
השהות בעולם הארצי מונע מבני האדם לזכות באושר כל עוד הם חיים בממד שבו הטוב והרע
כרוכים יחד. האושר יכול להתקיים במציאות חד-ערכית, ולא בעולם שהארעיות שלטת בו.
העולם הארצי אפוא, עולם של 'עץ הדעת טוב ורע' אינו 'גן-עדן', והאושר אינו ניתן
להשגה במציאות שהיא דקדנטית וחסרת וודאות. תחושת האי-וודאות היא תולדה של היות
הטוב והרע שלובים זה בזה, אין בנמצא אחד ללא השני. תחושות הארעיות שבני האדם חווים
נוטעות בהם את הדאגה המתמדת לעתידם. מצבי אי-וודאות מושרשים ביסוד המציאות הנבראת,
והם מרכיב מרכזי ומכוון של התוכנית האלוהית. חוסר היציבות במציאות הטבעית
ובהתנהלות המציאות האנושית הם המניעים להשגת המטרה שלשמה העולם נברא.
מן המחקר עולה שהנוסחה הפועלת במציאות הנבראת היא ש'מן החושך מתגלה האור'. החיים
בעולם הזה נועדו לשמש שדה ניסיונות שמטרתו להנחיל לבני האדם את סולם הערכים
האלוהי. דרך הניסיונות שבני האדם חווים והמשברים הקשים בחייהם, הם אמורים לגלות את
האור האלוהי במאורות החשוכות של העולם השפל. האנושות אמורה להאיר את החשכה, להשתלט
על הרוע באמצעות האור האלוהי המפעם בקרבם. תורת הקבלה מציעה לבני האדם סולם עלייה
ערכי הנותן משמעות לחייהם במהלך הטיפוס בשלביו. הכרת המערכת האלוהית שעל פיה
המציאות הנבראת מתנהלת נותנת ביד האדם כלים להתמודד במסע החתחתים של חייו.
הדמויות הראשיות המשחקות תפקיד מרכזי במסע הן אלוהים, אדם ונחש. הספר מדריך את
האינדיבידואל לצמיחה רוחנית על ידי זיהוי יכולותיו וחולשותיו. במסע האלוהי-אנושי
שמתנהל בתוך 'מלכודת הדבש והעוקץ' כלול סוד המסע הפסיכו-תיאולוגי של בני האדם על
כל הסתעפויותיו. אחד הצמתים החשובים במסע הוא גילוי שני 'צדדיו' של האדם, האלוהי
והאנושי, אשר מצמצם במידה רבה את היסוד המיתי שבתפיסת האלוהות. בני האדם חיים בממד
'עץ הדעת טוב ורע', טבועה בהם נקודת מבט אלוהית ונקודת מבט ארצית כשהן חלוקות
ביניהן. תכלית בני האדם להביא לשיתוף פעולה בין שתי נקודות המבט ולאחדן תחת מטרה
אחת. הדיון מתמקד בעיקר ביחיד, בדרך מעורבותו החברתית, בלבטיו ובהכרעותיו העומדות
לפתחו על כל צעד ושעל. הכרת היחיד את מהותו ואת מסע חייו, פותחת בפניו את היכולת
לדעת להשתלב במסע האנושי בכללותו. על פי תורת הקבלה, המסע של היחיד קשור במהותו
למסע הכללי.
פרק ו' האדם, צלמו ודמותו
כה אמר
יהוה אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם
בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה
חפצתי נאם יהוה.
ירמיה ט, כג
לאחר שזיהינו את
העולם העליון, נעסוק בפרק הנוכחי בדבר הקרוב אלינו ביותר, באדם, בצלמו, בדמותו
ובתכליתו כפי שהיא מצטיירת בדברי הנביא ירמיה. מדובר ב'צלם אלוהים' שבאדם ובדמותו
האנושית, כפי שהיא מצטיירת במהלך התנהלותו בחייו. אדם הוא מעין 'מלאך' המגיח לעולם
מלמעלה, כשהוא מולבש בדמות אנושית, ומשימתו להאיר במציאות הארצית את מדרגת האור שהוקצבה
לו. לשם מימוש משימתו עליו לבחון את דרכי התנהלותו לאור דרכי ניהולם של הכוחות
האלוהיים את המציאות הנבראת. מתורת הקבלה עולה שבני האדם הארציים הם בדמותם של
'העליונים', וכדי להוציא לפועל את תכליתם עליהם ללמוד להכיר את עצמם באמצעותם.
הכלים הדרושים ללמד את בני האדם על
דרך התנהלותה של המציאות הנבראת בידי הכוחות האלוהיים נמצאים בחכמת הקבלה.
חשיבות השגת הכלים
היא קריטית לבני האדם, כי דרכם הם לומדים על הכוחות הפועלים בהם ועל משמעות מערכות
היחסים ביניהם. על פי תורת הקבלה, הכוחות המובנים באדם הם על פי דגם 'אילן עשר
הספירות'. אילן זה המכיל עשר ספירות טבוע בכל פרט במציאות הנאצלת והנבראת, הן
ב'עולמות עליונים' והן בעולמות התחתונים. כל אחת מן הספירות יש לה תפקיד מוגדר
בהתנהלות כלל הנבראים ובכללם בני האדם. עשר הספירות המובנות באדם שואבות את
תכונותיהן ומהלכיהן משורשיהן העליונים.
עם חטא 'אדם הראשון' בני האדם נקלעו
במרכזה של יריבות בין 'הצד האלוהי' ובין 'הנחש הקדמוני'. כל עוד 'אדם הראשון' היה
בתחום 'גן עדן', 'הנחש' לא היה קיים עבורו, ועם חטאו התגלתה לו
המחלוקת בין שני
'היריבים'. 'הנחש' הכניס את בני האדם למלכודת כשאמר לחוה "ביום אכלכם (מעץ
הדעת) ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה).
במסע חייהם
במציאות הארצית אמורים בני האדם
ללמוד להשתחרר מעוקצו של הנחש באמצעות רכישת הידיעה על מקורם האלוהי. הבעיה היא
שהידע הערכי האנושי ניתן לזעזועים, כי הטוב והרע כרוכים זה בזה. מה שמכונה אצל אחד
'טוב' או 'רע' אינו מחייב אדם אחר, כי אינו ניתן להוכחה בדומה לידע המדעי. קארל
ריימונד פופר (1994-1902), הפילוסוף האוסטרי החשוב שהוריו המירו את דתם מיהדות
לנצרות, טוען, שמן ההיבט המדעי, הידע האנושי הוא בר קיום כל עוד לא הופרך בניסיון
(פופר, מדע פסאודו־מדע והינתנות להפרכה). תיאוריה זו אינה תופסת כי המסע
האלוהי־אנושי אינו ניתן לאישור או להפרכה מדעית, מפני שאיננו עוסק בשאלות מדעיות,
אלא בשאלות ערכיות.
הערכים נובעים
מהכרעות רצוניות, ולהבנה אין יכולת השפעה על הרצון (ראו בנושא, את הספר ליבוביץ
ישעיהו/לביא טוני, מה שלמעלה ומה שלמטה, דיאלוגים א). הרצון הוא האדם, כי
הוא מבטא את מהותו הערכית. 'יכולת
החשיבה' היא 'עבד' של 'רצון האדם' ותפקידה לפתוח לפניו אופקים חדשים מבלי יכולת
לחייב אותו לאמצם. החשיבה אינה יכולה לשנות הכרעה רצונית. אדם אינו יכול שלא לרצות
את מה שהוא רוצה, ואינו יכול לרצות את מה שאינו רוצה. ליבוביץ קבע את ההבחנה
החשובה בין 'מסקנה שנובעת מחשיבה' ובין 'הכרעה רצונית':
(ציטוט)
קיים בלבול רב בשימוש הרווח במונחים אלה, ויש להבחין
ביניהם הבחנה יסודית. מסקנה אינה קיימת
אלא בתחום
החשיבה המדעית. [...] בכל התחומים האחרים
של
המציאות האנושית, הן החומרית והן הנפשית,
אין עמדתו
של אדם נקבעת על ידי מסקנות שהוא מסיק,
אלא על
ידי החלטות או הכרעות שהוא מכריע. [...]
אם מסופקות
לאדם כל העובדות בתחומים אלו, עדיין
הברירה בידו
להתייחס אליהן מבחינה רצונית, ביחס חיובי
או שלילי.
הברירה הזאת אינה קיימת לגבי ההכרה
המדעית, אבל
היא מהותית להבנת המושג ערך.
(ליבוביץ, שיחות על מדע וערכים,
עמ' 49-48).
ערכים הם תחום נזיל
ושרירותי שכפוף להכרעותיו הרצוניות של כל יחיד. מן הדברים עולה שמבחינה ערכית אין
קביעות בהבחנות בין טוב לרע שעולות מהכרעות רצוניות, תמיד הן ארעיות. אין לבני
האדם היכולת לחייב באופן אובייקטיבי עמדות ערכיות, אלא רק למי שרוצה בהן. קתרזיס
של הטוב מן הרע העולה מניסיון החיים של האדם אינו מחייב את הזולת. שדרוג
סובייקטיבי של סולם הערכים לטוב או לרע מתקיים בהתבוננות אינטרוספקטיבית של האדם,
תוך עריכת סימולציה בינו ובין עצמו. ספר הזהר מדגיש את חשיבותה של הביקורת העצמית
מבחינת מעמדו במציאות הנבראת:
ראה כמה יש לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל
יום ויום
ולפשפש במעשיו, [...] שלא בראו
הקב"ה ונתן בו נשמה
עליונה, ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר
בעבודתו
ולהידבק בו. [...] כשברא הקב"ה את
האדם [...] ישב
והועיד בו, ואמר לו, אני עשיתי לך כדי
שאתה תהיה
שליט ומלך על הכל, בשבילי, אני למעלה
ואתה כמוני
למטה.
(ספר זהר חדש עם פירוש הסולם,
יט, עמ' רכז)
בתפיסה הקבלית, אדם
שפועל ללא ביקורת עצמית של התנהלותו נמשל כבעל נפש בהמית.
בני האדם נבראו עם
כלים מנוונים, ובמהלך חייהם עליהם לטפח את מיומנותם, כדי שיהיו ראויים לקלוט את
האור האלוהי. הדבר דומה לפעוט שבכליו אינו מסוגל לעכל שיח מבוגרים, ורק במהלך
התפתחותו הוא רוכש את מיומנותו. הכלים הנרכשים בניסיון החיים אינם מספקים יכולת
ראויה של היכרות עצמית, דרושים כלים הבנויים על ממד תובנות גבוהות יותר. הכלים
להעצמת ההיכרות העצמית מצויים ב'חוכמת הקבלה'. כפי שאדם חולה אינו מסתפק בניסיונו
ופונה לרופא, כך גם עליו להיעזר ב'תורת הקבלה' כדי לתת משמעות לתכלית מסעו הארצי.
הקלקולים של בני האדם פזורים באופנים שונים וקשים לגילוי באופן עצמי, וכך מי שאינו
מכיר את חסרונותיו, גם אינו מסוגל לטפל בהם. הקבלה מאתגרת את האדם לתקן את קלקוליו
על ידי שדרוג יכולותיהם של כליו.
מדובר בהכשרת בני
האדם לנהוג על פי סולם ערכים אלוהי. כל סולם ערכים שנקבע בידי בן אנוש, תקפותו
סובייקטיבית ואינה מחייבת את הכלל. האנושות זקוקה לסולם ערכים שנקבע בידי ישות
אובייקטיבית, שנקייה ממעורבות סובייקטיבית. עמנואל קאנט כבר קבע שצו קטגורי שיהיה
מקובל על כלל האנושות דורש גיבוי של ישות טרנסצנדנטית "כיש חכם השולט על
העולם לפי חוקים מוסריים" (קאנט, ביקורת כוח השיפוט, עמ' 254).
כלומר, סולם ערכים
שנקבע בידי בני אדם חסר תוקף כללי. לפי תורת הקבלה, ספר התורה הוא אסמכתא
טרנסצנדנטית לסולם ערכים בעל גיבוי אלוהי. תורת הקבלה נותנת ביד האדם מפתחות
המקלים עליו לזהות את הגורמים שלקחו חלק בהתנהלותו. המפתחות הללו מזרזים את תהליך
הלימוד העצמי ומונעים את בני האדם מהתנסות בניסיונות לא נעימים.
סוקרטס קבע את
העיקרון 'דע את עצמך'. הפנמה טובה של המערכות הרוחנית והפיזית, שבאמצעותן האדם חי
את חייו ועל פיהן הוא מתנהל, ומשמעותה מודעות למצבו ויכולת פעולה ראויה בכל
סיטואציה שבה הוא נמצא. המודעות לפוטנציאל הטמון בכל אחד מן הכוחות המפעמים באדם
מאפשרת לו יכולת שליטה עליהם. מודל ההתנהגות האנושית הוא רבגוני, מפני שבכל אדם
מינון יחסי הכוחות בין עשר ספירותיו הוא ייחודי. כפי שכל אדם הוא בעל מבנה פיזי
ייחודי, כך גם בתחום מבנהו הרוחני. אם לדוגמה נשתמש במידות חסד וגבורה, ייתכן
שהתכונה הדומיננטית של אדם אחד תהיה מידת החסד, ואצל האחר מידת הגבורה. אדם המשקיע
בלימוד כוחותיו ותכונותיו שלו בהתאם להנחייתה של תורת הקבלה, מסוגל לווסת את אופן
השימוש בהם בדרך הראויה לתקנתו.
בתחילת הדיון על
האדם, מן הראוי לשוב ולהזכיר את העיקרון התכליתי של 'מחשבת הבריאה' שהוא: להיטיב
לנבראים. פירוש הדבר שכל הקורות את האדם, ובכלל זה הניסיונות הנעימים והקשים, הם
במסגרת הטבת האל. לפי חז"ל "אין דבר רע יורד מלמעלה", וכל המהלכים
מכוונים לטובה (בראשית רבא, פרק נא). העיקרון הזה, שהקבלה סומכת ידיה עליו, אמור
לשמש את האדם בכל עת כאבן בוחן מצוינת להבנת מסעו של האדם הנברא עלי אדמות. לפי
תורת הקבלה האשלגיאנית האדם שלמד את דרכי ההתנהלות של המציאות הנבראת, מסוגל בכל
סיטואציה שאליה הוא נקלע לגלות את ההטבה אלוהית שהוא זוכה לה. במקרה שהוא אינו
מגלה אותה, משמעות הדבר שאותו אדם אינו מזהה כראוי את הדרך שבה מנחים אותו הכוחות
האלוהיים אל תקנתו ולגילוי כוחותיו וחולשותיו שלו. בכל מצב, האדם נמצא בנקודת מבט
פיזית ונפשית שתולדותיה מספקות לו את תחושותיו ומסקנותיו ממנה. תחושות ומסקנות אלו
הן בידיו כ'חומר ביד היוצר'. אדם שרכש את הידע על המבנה האישי של כוחותיו, מסוגל
לגלות גם במצבים הקשים את ההטבה האלוהית המקופלת בהם. בתחילת הדרך האדם מתקשה
לזהות את ההטבה, כי היא נחבאת בינות לקשיים שהוא עובר.
אדם הראשון גורש מגן
עדן לממד הארצי של 'עץ הדעת טוב ורע'. הכינוי 'עץ הדעת טוב ורע' מצביע על החיבור
בין שני קצוות מנוגדים הפועלים במציאות הנבראת. הכלל הראשון הוא בהכרה שבמציאות
הארצית הטוב והרע
משמשים בערבוביה, אין טוב ללא רע ולהפך, אין רע ללא טוב. התכלית של האדם ללמוד את
שני הצדדים כדי להכיר את המסלול שעל פי תורת הקבלה מביא אותו ל'חוף מבטחים'. השגת
'חוף המבטחים' תלויה בתכניה ובערכיה של נקודת המבט של האדם. היגיעה של האדם בתורת
הנסתר מאפשרת גילוי הסודות הטמונים בפשט של ספר התורה:
סדר השגת התורה, מתחילה בסוד ומסיימת
בפשט,
דהיינו כאמור, שע"י היגיעה הרצויה
שהאדם מתייגע
מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת
הנגלה
שהיא הפשט.
(אשלג, ספר ההקדמות, עמ' כג)
היגיעה של האדם להכיר
את הנסתר מאחורי התופעות מאפשרת לו לגלות את האמת והטוב שבפשט. מתורת הקבלה עולה
שהאמונה באלוהים שמכוחו קיים הטוב, מחייבת את האדם להגשים את הטוב האלוהי.
מהי נקודת המבט שבה
האדם נמצא? האם הוא זכה להכיר את עצמו כדבעי, האם הוא פועל מתוך שיקול דעת או שהוא
שולף את תגובותיו מן המותן? סולם העלייה שבנה בעל הסולם להכרת אופן התנהלות
המציאות הנבראת על ידי כוחות האל הנאצלים, מדריך את הלומד לספוג את הקשיים ולהפוך
אותם ליתרונות. הכלים שהביא בכתביו מיועדים לאפשר לבני האדם להכניס לשימוש במציאות
הארצית ובחיי התרבות
את סודות הקבלה המצויים בעיקר בספר הזהר ובתורת האר"י.
לאור התמונה הכללית
שנפרשׂה לעיל נעבור לבחון את השיטתיות התכליתית המובנית באדם, אשר מלווה אותו
במסעו להגשמת ייעודו. האדם פועל על פי תכלית מפני שהוא מוגבל, ובתיקון מוגבלותו
הוא מסיים את תכליתו. בני האדם מחפשים תשובות במקומות ובאופנים שונים לסיבת מסעם
בעולם הארצי. לדעת בעל הסולם, המפתח לפתרון השאלות המתעוררות הוא להתחיל בתכלית
הבריאה שהיא ההטבה האלוהית שהאל מייעד לבני האדם. לדבריו, לא ניתן להבין שום דבר
באמצע מלאכתו, ויש להתבונן 'בסוף המעשה'. הכרת התכלית, אותו יעד שאנו אמורים
להשיג, נותן טעם לכל סיטואציה שאליה אדם נקלע בחייו. אדם שיודע את מטרתו פועל
לחתור אליה באמצעות הכלים שספג מתורת הקבלה.
בקהלת נאמר:
"עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת, ז, כט). עקב
הניוון והריחוק הערכי שבני האדם לקו בו בעקבות הריקות מאור אלוהי, פעמים רבות הם
חותרים למטרה, אבל טועים בבחירת הדרך הראויה להשגתה. הטעויות נובעות מקשיי גישה אל
הידע הכלול ב'מחשבת הבריאה' שעומדים בפני בני האדם. כדי לעלות על 'דרך המלך' על
האדם ללמוד בתורת הקבלה על משמעות הטבת האל לבני האדם ועל הדרך שבה היא מושגת.
כאשר אותה הטבה נהירה לאדם, עליו לבחור את המשאבים שבאמצעותם יוכתרו המהלכים
בהצלחה. לגבי דרך הפעולה עליו ללמוד מתורת הקבלה את הכוחות המוטמעים בו ובאיזה מהם
להשתמש בסיטואציה מסוימת, ואיזה מהם עליו להשבית באותה עת. כל אחד מן הכוחות
המובנים באדם יכול לשמש במצב נתון כעזר להשגת היעד ובמצב אחר כגורם מכשיל. כלומר,
שימוש מוטעה במערכת הכוחות הנפשיים והפיזיים מסיטים אותו מן המטרה.
כלומר, באדם קיימים
כוחות שבסיטואציה אחת הם 'אויבים' שלו שמכשילים אותו, ובאחרת הם מטיבים עמו. האדם
צריך לשקול כל מקרה לגופו, אילו מכוחותיו עלולים להזיק לו ולנטרל אותם. אדם שמזהה
בבהירות את כוחותיו הראויים לשימוש, מסוגל לבנות מערך כלים להתמודדות בצורה ראויה
נגד הכוחות שאינם נדרשים באותה עת. מיון ושימוש נכון בכוחות שהאדם זקוק להם על פי
הדרכתה של תורת הקבלה הוא המפתח הראשון להצלחתו. קיימים גם גורמים חיצוניים, חלקם
מועילים וחלקם מזיקים, ויש לדעת לבחור מביניהם באמצעות תורת הקבלה את אלה המקדמים
את האדם למימוש תכליתו.
מדוע להילחם בכוחות
הללו? מדוע לא לזרום איתם? הרי באמצעות כוחות 'היצר הרע' ניתן ליהנות ממנעמי
החיים, המספקים תענוגות ארציים מכל המינים. המציאות מוכיחה שהאדם הקונוונציונלי
אכן
שבוי בידיהם ונסחף
אחריהם. לפי תורת הקבלה, על אדם הרוצה להשיג את תכליתו, לבלום את ההיסחפות אחרי
ההנאות השקריות המעכבות אותו במשימת חייו. בעל הסולם כתב באחת מאיגרותיו:
"מה שלא עושה
השכל עושה הזמן". הניסיון מלמד שככל שאדם מתבגר, כן הולכת הרדיפה אחר
התענוגות הארציים ומצטמצמת.
סיבת הדבר היא
התעייפות החומר, ויחד איתו מתפוגגות ההנאות הארציות. במציאות הארצית כל הנאה יסודה
הבל ורעות רוח וימיה קצובים, מפני שאין בה מהות. כפי שנאמר בקהלת: "ראיתי את
כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח" (קהלת, א יד).
לדעת הרמב"ם,
בני האדם מגיעים להכרה על הבלות ההנאות הארציות בדרך כלל עם התבגרותם והצטננות
'רתיחת דמם'. כלומר, היות האדם בוגר בא לביטוי בהתפקחותו מאשליות הנעורים. ההכרה
בהבלות התענוגות הארציים גורמת לאדם להתנער מהם ולזנוח אותם בשלבים:
בשעה שמכונת
הגוף [של האדם] על היכנה ועל מלואה
דהיינו עד
אמצע שנותיו הרי 'האגו' שלו עומד בכל
קומתו המוטבע
בו מלידתו, [...] אלא נרו, דהיינו האגו
שלו הולך וכבה
לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנוונים
תמונות
הקניינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לוותר על הרבה
קנינים שחלם
עליהם בנערותו.
(אשלג, מתן
תורה, עמ' קלט)
האדם לומד שההנאות
הארציות החולפות אינן מאזנות אותו, והוא מתחיל לחפש דברים מהותיים יותר. עולות
אצלו שאלות כגון: מה הוא עושה כאן? איך הוא מממש את עצמו? האם יש תכלית לחייו או שסופו
דומה לשאר היצורים בטבע? הסממן לשאלות הללו מתגלה בימינו בחיפוש הנרחב של בני האדם
אחר התורות הרוחניות למיניהן. כיום ברור שבראש מצעד ההתעוררות הרוחנית של הציבור
היהודי
מובילה תורת הקבלה.
תורת זו עוסקת במהות הדברים, ותכניה מכילים תשובות המסייעות לאדם החושב לתת משמעות
ערכית לחייו.
המסע שבני האדם עוברים בעולם הארצי על
העליות והירידות שהוא מכיל, מצוי בשלמותו ב'מחשבת הבריאה' (ראו בנושא בפרק
ב על 'מצב א'). נקודה
זו מצטרפת לדברי בעל הסולם שכל המסע האלוהי־אנושי גזור על בני האדם:
כל מחשבות
שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם
פעולת הבורא
[...] כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא
שולחה למוחו
של אדם [...] ואותה המחשבה מנענעת
אותו כפי מדתה
[...] האדם אינו מסוגל בשום אופן
להרגיש מי
ששלח לו את המחשבה. [...] הוא ערך בשבילנו
סדר מחשבות,
אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל
סוף, להשיגו
בשיעור אמיתי.
(אשלג, ספר פרי חכם, ג,
עמ' קכו־קכז)
תוכן המסע גזור מפני
שבני האדם אינם מסוגלים לממש את תכליתם ללא התוויית דרכם בידי האל. התכלית האלוהית
יכולה להתממש כראוי, ובני האדם יהיו מסוגלים לשוב ולהתחבר לאלוהות רק כשהם גזורים
לחוות את חלקם במסע הפסיכולוגי. מן הדברים עולה, שמסע הקלקולים שאדם חווה בחייו,
וגם מה שמכונה טעויות אנוש, אינם מזיקים בעומק הדברים ותועלתם להכרת מקורם היא
הכרחית למימוש הכללי והפרטי של בני האדם. הדבר מתקשר למשפט החכם והנצחי של ר' נחמן
מברסלב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". 'גשר צר'
מייצג תחושה של סכנה ופחד באדם, אבל לאמתו של דבר, האדם עומד על קרקע מוצקה, כי
האל שומר על 'חלקי אלוה' שברא. אדם שהכיר אפוא פנים רבות של תורות רוחניות, אינן
טעויות, הוא רכש בהן כלים שיהיו לו לעזר במסע הפרטי שלו בלימוד תורת הקבלה. מכל
מקום, יש לדעת שעל פי 'מחשבת הבריאה' אף לא אדם אחד מסוגל להתחמק מלהגיע לתיקונו
המיועד לו.
לדעת המקובלים בכל הדורות, האדם הוא נברא מרכזי, שלמענו מומשה
כל המציאות המורכבת והמסובכת הזאת. האדם כ'נזר הבריאה' הוא המיועד ב'מחשבת הבריאה'
לקבל את ההטבה האלוהית:
התכלית
של הבריאה להנות לנבראיו יכולה לחול רק על
מין
האדם.
(אשלג, קונטרס
אמונה ודעת, עמ' כ)
ההטבה בגדול היא
החזרה ל"גן עדן" שממנו גורש האדם הראשון לאחר שחטא. כלומר, המימוש העצמי
של האדם יהיה ברכישת זכות השיבה לגן עדן. משמעות היעד היא השגת 'עץ החיים' הנצחי
הנמצא בתוככי "גן עדן". זה אינו מסע תענוגות. האדם אמור לעמול ולהתגבר
על מכשולים רבים העומדים בדרכו במהלך חייו. המסע הקשה שאדם עובר בעולם הארצי מטרתו
האחת והיחידה היא להכין אותו להיות ראוי לחלוף בשלום על פני 'להט החרב המתהפכת'
ולהיכנס בשערי 'עץ החיים שבגן עדן'.
כי לכם פתוח
גן עדן, נטוע עץ החיים, עתודה עת העתיד, מוכן העונג,
בנויה העיר,
מותקנת מנוחה, מושלמת הטובה, ושמורה חכמה שלמה.
(חזון עזרא, חיזיון שלישי
ח, נב)
הבריאה היא גלות
מהאלוהות ועל האדם מוטלת המלאכה לשנות את המציאות מגלות לגאולה. בבריאה הלך האדם
לאיבוד, ובחייו עלי אדמות עליו לגלות את עצמו מחדש. 'תיקון האדם' בא לביטוי בהכנת
'מקום' לאל לדור בו עלי אדמות. מן הדברים עולה שתהליך ההתרחקות מן האלוהות שגובר
אצל האדם בעקבות השהות ב'חשכה' השוררת במציאות הארצית, מוביל בסופו של דבר לתהליך חיובי
בשיבה ל"גן עדן". העולם הארצי, עולם 'עץ הדעת טוב ורע' הוא 'בית ספר',
שבו בני האדם רוכשים במשך חייהם את היכולת להבחין בין 'הטוב האלוהי' ובין פיתויי
הרע של 'הסטרא אחרא', שמוביל לחשכה ולאיבוד הדרך. רכישת 'דעת אלוהית' היא הרוח
הגבית שאמורה להנחות את בני האדם לשוב מתוקנים אל מקורם.
"אדם
הראשון" חטא, אולם לזכותו יש לזקוף שחוסר ניסיונו היה בעוכריו, לא היה לו
ניסיון מוקדם עם הסטרא אחרא (ראו הפרק על האדם הראשון). בהשוואה ל"אדם
הראשון" לאדם עלי אדמות יש יתרון, הניסיון שהוא רוכש בעולם הזה בהבחנה בין
טוב לרע, מקנה לו תחושת אחריות למעשיו ויכולת מודעות לעצמו ולסביבה שבה הוא חי.
תחושת האחריות האישית ויכולת המודעות שבני האדם רוכשים בחייהם מבדילים אותם
מה"אדם הראשון". בתיקון העצמי בני האדם רוכשים בזכות עצמם את מקומם
ב"גן עדן" באמצעות הניסיון שלהם במסגרת 'עץ הדעת טוב ורע'. ל"אדם
הראשון" לא היתה הזכות הזאת, כי לפני החטא הוא היה מצוי בתחום הקדושה האלוהית
החד ממדית, שאין בה שני הפכים.
נעבור להכיר את האדם
ולזהות את המבנה שלו כנברא ואת תכונותיו, ובפרקים הבאים נעמיק בחקירת מערכת היחסים
הפנימית של האדם, וכן נחקור את הדרך שעל פיה מתנהלת מערכת היחסים שלו עם העולם
הסובב אותו. כמו כן נבהיר את המסלול להשגת המטרה שלשמה הוא בא לעולם. החומר בנושא
זה הוא חשוב מאוד ויסודי בתפיסת בעל הסולם, מפני שהוא עוסק ישירות באדם
ובהתנהלותו.
מהו האדם הנברא?
מהו אילן הספירות
ואיך הוא מובנה באדם?
לדעת המקובלים, אדם
הוא ישות המורכבת מ'עליונים' ו'תחתונים'. כוחות האל העליונים מקנים לבני האדם
הנבראים את האור האלוהי הדרוש לקיומם ולצמיחתם הרוחנית, ו'הסטרא אחרא' (הצד האחר)
שמשויך לצד הנברא, מפרנס את חסרונותיהם הארציים באמצעות פיתויים ארציים. 'שני
חברים אלוהי ואנושי' מלווים את האדם במסעו, האחד 'חבר טוב' שמבקש להשיבו למקורו,
והאחר 'חבר רע' שמנסה להרחיקו מתכליתו. האדם בא אפוא לעולם כאשר מקננים בו 'שני
צדדים', שאין ביניהם מכנה משותף ערכי, והדבר מחייב אותו להכריע בכל מצב אחרי מי
מהם הוא נוטה. היתרון של היות האדם מורכב מעליונים ותחתונים, משני וקטורים מנוגדים
בערכיהם, נותן בידו כלים לזהות את עצמו ממספר רב של נקודות מבט.
אילן עשר הספירות
שבכל אדם מסודר באופן שעיקרו של מרכיב האור האלוהי ממוקם בעיקר בראשו (שלוש
הספירות העליונות כתר־חוכמה־בינה), וככל שיורדים לאיברי גופו התחתונים (שבע
הספירות
התחתונות
חסד־גבורה־תפארת־נצח־הוד־יסוד־מלכות), האור האלוהי מתמעט ובמקביל מתחזק כוחו של
'הסטרא אחרא'. על בסיס סולם האורות האלוהי, שלוש הספירות העליונות מיוחסות למדרגת
אור המכונה 'נשמה' (משויכת לעליונים), מתחתיהן שש הספירות במדרגת אור המכונה 'רוח'
וספירת מלכות האחרונה במדרגת אור המכונה 'נפש' (משויכות לתחתונים).
לבני האדם יש יכולת
בחירה ושיקול דעת, אבל הם מתקשים במיוחד בהכרעות שלהן הם נדרשים בצמתים חשובים של
חייהם. מעבר לכך, בכל צעד ושעל האדם נדרש לקבל החלטה, להכריע במה יבחר. בני האדם
מודעים לבעיה אבל אינם יורדים לשורשה. תורת הקבלה מסירה את הכיסוי מעל התעלומה
ומגלה את הכוחות המנוגדים הפועלים באדם ומחייבים אותו להתייחס אליהם בכל פנייה
בחייו. הכוחות הללו מייצגים שתי דרכים, אלוהית ואנושית. אצל בעלי חיים אין הכרעות
והם אינם עומדים בפני דילמות כי יכולת הבחירה המודעת אינה בידם.
מהם המונחים המרכיבים
את האדם כנברא על פי תורת הקבלה?
המונחים הרווחים מאוד
הם: אור וכלי, יש מיש ויש מאין, רצון להשפיע ורצון לקבל.
שלושת הצמדים הללו הם
מונחים מקבילים והשימוש בהם הוא תלוי נקודת מבט.
המונחים 'אור',
'יש מיש', ו'רצון להשפיע' משויכים לאלוהות;
והמונחים 'כלי',
'יש מאין', ו'רצון לקבל' משויכים לנבראים:
שעניין הוצאת
יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא
היה מטרם
שנברא. [...] באור, וכל טוב ועונג הכלול באור,
אין זה חידוש
ובחינת הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש.
(אשלג, ספר
ההקדמות, עמ' רכג)
נתחיל בצמד הראשון,
ב'אור וכלי':
כלל הנבראים הכלולים
במציאות הנבראת מורכבים מאור וכלי. האור האלוהי הוא נצחי ומה שנהוג לכנות נשמת
הנברא. הכלי, כפי שלמדנו בפרקים קודמים, הוא המרכיב המחודש שנברא בבריאת העולם
במהלך 'צמצום א'. שני הכוחות, אור בעל תכונת 'רצון להשפיע' והכלי בעל תכונת 'רצון
לקבל' הם כלל המציאות הנבראת, וכל ההתרחשויות הנפשיות והפיזיות נובעות
מהם.
נעבור לזהות את
משמעות הצמד השני, 'יש מיש' ו'יש מאין'.
מקור האור מכונה 'יש
מיש' משום שהוא 'חלק אלוה' שמאיר בנברא. בתורה קיימת התייחסות ישירה על היות האל
שותף לאדם הנברא במסע הארצי: "כי יהו"ה אלהיך בקרבך, אל גדול
ונורא" (דברים ז, כ"א). הכלי שהוא הנברא מכונה 'יש מאין', משום שחודש מן
האין. ה'יש מאין' שהוא הכלי, זר לאלוהות, הוא ממד מציאות חדש השונה באופן מהותי מן
האור האלוהי.
הצמד השלישי, המכונים
'רצון להשפיע' ו'רצון לקבל',
קשור לתכונותיהם
הערכיות של האור האלוהי ושל הכלי הנברא. 'רצון להשפיע' היא התכונה המייחדת את האור
האלוהי שמקורו 'יש מיש'. האל רוצה לתת כך וגם אורו המפעם באדם פועל בכיוון זה.
כלומר, ה'נשמה' כאור אלוהי דומה בתכונתה למקורה ברצונה להשפיע לזולת. 'רצון לקבל'
היא התכונה האנוכית המייחדת את הכלי שחודש 'יש מאין':
הנה הרצון
לקבל הזה, ודאי שלא היה כלול בעצמותו
[של האל] כי
ממי יקבל? הרי שברא דבר מחודש, שאינו
בו יתברך.
(אשלג, קונטרס
אמונה ודעת, עמ' ד)
כלומר, אור וכלי, שני
וקטורים שתכונותיהם שונות ומנוגדות בתכלית, חברו באדם למסע 'האלוהי־אנושי'. הכלי
מוגדר כמחודש 'יש מאין', מפני שבאל אין קיום לתכונה האנוכית, והאור האלוהי מוגדר
כ'יש מיש', מפני שתכונת 'הרצון להשפיע' בעלת קיום נצחי. כל ספירה של האדם מכילה בהתאם
למדרגתה בין עשר הספירות שילוב של אור וכלי, המייצגים את התכונות 'רצון להשפיע'
ו'רצון לקבל'.
כפי שלמדנו בפרק על
בריאת העולם, 'הרצון לקבל' הוא תולדה של הוואקום שהתחולל בבריאת העולם כתוצאה
מהסתלקות האור. הריקות מהאור האלוהי עוררה בבני האדם 'תחושת רעב' שכינויה 'רצון
לקבל'. תפקיד 'הרעב' לגרום לנברא להמשיך לבקש אחר האור האלוהי שהסתלק ולהשיבו
באמצעות התעוררותו של 'הרצון לקבל'. לפני האדם פתוחה אפשרות אחרת, ללכת שבי אחר
דרכו המפתה של הנחש, שליחו של 'הסטרא אחרא'. כלומר, לפני האדם פתוחות שתי דרכים
להשתמש ב'רצון לקבל'; הדרך האנוכית שהיא דרכו של 'הנחש שהוא היצר הרע', והדרך
האלטרואיסטית עם הצטרפותו לדרכו של 'הצד האלוהי שהוא היצר הטוב'.
עם בואו של האדם
לעולם, בגלל הגירויים הארציים הנגישים, הביקוש לאור האלוהי נותר ב'צל'. בתנאים
שבהם האור האלוהי אינו נגיש, האדם נוטה לצד האנושי, לעבר ההנאות הארציות המפתות
אותו מכל עבר. כל עוד האדם לא הפנה את תשומת לבו לאור האלוהי הדורש ממנו התנהלות
אלטרואיסטית, הרצון האנוכי דומיננטי בהכרעותיו, ו'הרצון להשפיע' חבוי ונעלם בתוך
נפשו. עם זאת, על אף ההתרוקנות של האדם מן האור האלוהי, הוא תמיד קשור אליו בטבורו
כ'שלהבת הקשורה לגחלת' באמצעות הרושם שנותר בו ממנו:
הרשימה דומה
לחותם, כי כמו החותם, אחר שמסתלק
ממקום שהיה
דבוק בו פעם, נמצא מניח שמה כל
צורתו אף משהו
לא יחסר [...] כי אחר הסתלקות האור
ממנו [מהנברא]
הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו,
והשתוקקות
הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון
לקבל כראוי.
(אשלג, ספר
ההקדמות, עמ' קיד)
הרושם שנותר באדם מן
האור האלוהי המכונה 'רשימו', תפקידו לעורר את האדם לדרך האלוהית, במקרה שהוא פועל
באופן אנוכי בהתאם לדרכו של 'היצר הרע'. הולנדי שהציל ילדים יהודים מידי הנאצים,
אמר שהוא הרגיש חובה להציל אותם, שאם לא כן הוא לא היה יכול להסתכל בפני עצמו
בראי. ה'רשימו' שנותר בו מן האור האלוהי הוא שעורר את מצפונו לפעול להצלתם, על אף
הסכנות שבהן עמד. ה'רשימו' הוא נציג האל הטבוע באדם. מצבם של בני האדם הקשורים לאל
באמצעות ה'רשימו' דומה לכוכבי הלכת
הנעים סביב השמש ואינם יכולים להשתחרר ממנה מכוח הגרביטציה.
בכל צעד של האדם הוא
נוכח באופן לא מודע במפגש בין 'האין־ סוף' הבלתי מוגבל עם ה'רשימו' המוגבל באדם.
ב'רשימו' של כל אדם הקשור לשורשו ב'אין־סוף' כלול מסלול מסעו הפרטי. לדעת
רמח"ל, 'האין־סוף' מזין באור את האדם בהתאם לתוכנו של ה'רשימו': "הבלתי
תכלית [שהוא האין־סוף'] לא יפעול אלא מה שהושרש ברשימו" (רמח"ל,
קל"ח פתחי חכמה, עמ' עב). במפגש המתמיד בין האור האלוהי ל'רשימו' של הפרט,
האור שיתקבל תואם במדויק את הכלול ב'רשימו': "בזה הרשימו נשרש כל מה שעתיד
להיות" )שם, שם, עמ' עג(. כלומר, על אף שהאור האלוהי הוא אינסופי ובלתי
מוגבל, הוא משפיע לאדם מידת אור מוגבלת לפי הדרישה העולה מה'רשימו'. ה'רשימו'
במעמד של מתווך בין 'האין־סוף' ובין האדם, משמש כפילטר להעברת אור מוגבלת ממקור
בלתי מוגבל.
החידוש של הבריאה בא
אפוא לביטוי בבריאת ישות מוגבלת שתכונתה 'רצון לקבל' ושתכליתה למלא את הריקות.
האדם אינו ממהר לעסוק בהשבת האור האלוהי. במקום זאת הוא פונה למלא את צרכיו
האנוכיים, שפעמים רבות פוגמים ואינם דרושים להמשך קיומו. היותו שבוי ברדיפה אחר
הנאותיו הארציות גורם לו להתנהל באנוכיות, ולהתנער מ'גערותיו של הרשימו'. ההתנהלות
הבסיסית של האדם מתגלה בדרכו החזירית, שאינה שמה גבולות לצרכיו העולים מדרישותיו
האנוכיות. אדם השבוי בפיתויי 'הסטרא אחרא' מנוע מלהפנות את תשומת לבו לאור האלוהי
המפעם בו ולנהוג כמוהו.
ההתעלמות מהאור
האלוהי מחריפה במיוחד ו'צורמת' בעת שכל צרכיו נתונים בידו.
אדם נברא לשם מילוי
תכליתו בהשבת האור האלוהי אל כליו, ואם יתמיד ברדיפתו אחר הפיתויים במציאות
הארצית, הוא אינו ממלא את ייעודו. כדי להביא למהפך בהתנהלותו ולפעול על דרך 'רצון
השפיע' הוא חייב לסמן גבולות לחזירותו, ולקבוע מה אכן דרוש לו לקיומו ומה מיותר.
אדם שצרכיו מסופקים, יהיה בידו להתפנות לקריאת הזולת עם השמת הגבולות. לפי בעל
הסולם ניתן לעשות מהפך מסודר של
ההתנהלות מאנוכיות לעזרה לזולת על ידי לימוד החוכמה הצבורה של הקבלה. הפנמה
נכונה וחיקוי של מהלכי 'צמצום א' ו'צמצום ב', מכילים את הנוסחה המלאה לתקנתו של
האדם. אדם הלומד את דרך השתלשלות השפע האלוהי ומחקה אותה יכול להשיג את צרכיו
האישיים מהאור האלוהי, על אף התנהלותו בדרך אלטרואיסטית.
בעל הסולם מסביר שבמציאות הנאצלת והנבראת
אין כלי ללא אור,
ולהפך — אין אור ללא
כלי:
ותדע,
שז"ס [זה סוד] אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות
עליונים, כי
הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים
יחד ממדרגה
למדרגה.
(אשלג, ספר
ההקדמות, עמ' קיג)
הפורמולה של 'מחשבת
הבריאה' מחייבת אפוא שבכל נברא יהיו אור וכלי שלובים יחד זה בזה. הכלי הארצי הוא
הגוף הפיזי והוא הצד העושה את עיקר ההבחנה בין האלוהי לאנושי: "סוד הגוף הוא
המבדיל ועושה הבדלה [מן האור]" (ספר יפה שעה, עמ' כט, בתוך עץ חיים
ג). הימצאות אדם במציאות הנבראת מחייבת שיתוף אלוהי־ אנושי; מאחר שהאור האלוהי
(נשמה), הוא ישות רוחנית, הוא זקוק לכלי (גוף) גשמי, כדי שיהיה מסוגל לשהות
במציאות 'מרוחקת' מן האלוהות; והכלי שהוא הנברא האנושי, זקוק לנשמה, המספקת לו את
האור האלוהי לקיומו. כלומר, שני הצדדים תומכים זה בזה כדי שבני האדם יוכלו לשרוד
במציאות שונה בתכלית מן האלוהות בדרכם אל תכליתם.
השילוב בין שתי
התכונות, נתינה המשויכת לאור האלוהי וקבלה המשויכת לנברא האנושי, חולל מערכת יחסים
בין האל לאדם, יש נותן ויש מקבל. מערכת היחסים של נותן ומקבל קיימת על פי אותה
נוסחה גם בין בני האדם, והיא המפיחה חיים בהתנהלות האנושית. השילוב של אור אלוהי
בעל תכונת נתינה וכלי בעל תכונת קבלה, קיים גם בכל פרט וחפץ במציאות הנבראת, מן
הגדול ביותר ועד הקטן ביותר. כלומר, קיום השותפות בין הצמד 'אור וכלי' אינו ייחודי
לאדם, הוא קיים גם בדומם, בצומח ובחי. ההבדל ביניהם הוא: שבכל אחת מצורות הקיום
קיים יחס שונה של אור וכלי. קיימים הבדלים במערכת היחסים בין האור לכלי, שבאים
לביטוי במינון שנקבע ב'מחשבת הבריאה' לכל אחד מארבעת הממדים שצוינו. המינון של
מידות האור והכלי נקבע בהתאם לתכליתה של צורת הקיום. תכלית הדומם מצומצמת ביותר,
לכן מינון האור בו הוא הנמוך ביותר, ואילו תכלית האדם היא הגבוהה ביותר והוא זקוק
למינון הגבוה ביותר של אור אלוהי. המינון של מידות האור והכלי של כל אחד מן הממדים
שבמציאות שונה אפוא ותואם את התפקיד שהוגדר עבורו בהתנהלות המציאות אל יעדה (ראו
בהרחבה על הנושא בפרק ט).
מהו השינוי שחל
כתוצאה מן הבריאה? האם יש בידינו להגדיר את השינוי שהבריאה אכן חודשה מן האין?
נקודת המוצא אומרת שהשינוי שחוללה הבריאה בא לביטוי בתוספת צורה. הצורה שחודשה היא
הניגוד של האור האלוהי וקיומה משמש רקע טוב לגילויו. טרום בריאת העולם המהות האחת
והיחידה הקיימת היא האור האלוהי שתכונתו 'רצון להשפיע'. חידוש הצורה בבריאת העולם
מתבטא בבריאת תכונה של קבלה, שביטויה 'רצון לקבל'. האדם כיתר הנבראים מומש בבריאה
על ידי 'רצון לקבל', שיכול להתבטא באופנים שונים, הן מבחינה גשמית והן מבחינה
רוחנית.
תכונת 'הרצון לקבל'
היא תולדה של חסר בשפע הדרוש להתמדת קיומו של הנברא. האדם נברא כישות בעלת תכונת
'רצון לקבל' ובאמצעותה הוא מגדיר את עצמו וזוכה בפרטיותו הייחודית, הבולטת בין שאר
הפרטים הקיימים במציאות הנבראת. החידוש בבריאה המכונה 'הרצון לקבל הפרטי' של האדם
הוא המעצב את אופן התבוננותו על תמונת המציאות והוא המכתיב את אופן התייחסותו בכל
סיטואציה. האגו של האדם, המוטיבציה שלו להשגת מטרותיו, תואמת את מידת 'הרצון לקבל'
הפרטית שלו. "הרצון לקבל' הוא הגורם לתחושת האחריות ואופן ההתנהלות של האדם
בכל מצב שאליו הוא נקלע. הרצון הוא האדם ובלעדיו הוא אינו קיים; בלעדי 'הרצון
לקבל', האדם אינו יכול להשיג את צורכי קיומו וגם אינו יכול להשפיע לזולת כי אין לו
מה לתת. עצם ההשתוקקות לקבל היא האדם הנברא, והאור האלוהי השופע בו מקיים אותו.
מדויק יותר, האדם הוא רצון פרימרי שהכרעותיו הן שרירותיות ותקפותן הסובייקטיבית
אינה ניתנת לערעור אובייקטיבי (ראו ליבוביץ, לביא, מה שלמעלה ומה שלמטה, עמ' 166).
במה נבדל השימוש של
בני האדם ב'רצון להשפיע' הטבוע בהם מן האור האלוהי? תכונת האור שמקורו 'יש מיש'
היא 'הרצון להשפיע'. תכונה זו, שבלעדיה הבריאה לא הייתה יוצאת אל הפועל, היא במהות
הנצחית של האור
האלוהי, ומעצם נצחיותה היא אינה ניתנת לשינוי ב'עולמות עליונים'. ההבדל בשימוש
ב'רצון להשפיע' בין הכוחות האלוהיים ובין השימוש של בני האדם בתכונה זו, שהראשונים
הם על־זמניים והשניים חיים בזמן הכפוף לשינויים אינספור בעולמם. המציאות הנבראת
הכפופה לשינויים היא העושה את השימוש של בני האדם ב'רצון להשפיע' בלתי יציב וניתן
לשינויים. אדם מסוגל במצב מסוים לרצות לתת לזולת ובמצב אחר לרצות לקבל לעצמו. חופש
הבחירה של האדם גורם לשינוי בהכרעותיו; כל עוד הוא מתהלך וחי בממד 'עץ הדעת טוב
ורע', אין קביעות באופן השימוש שלו באחת משתי התכונות, 'רצון לקבל' או 'רצון
להשפיע'. שני מיני רצונות אלה הם שני כוחות המובנים באדם כאשר ביסודם מטרותיהם
שונות, 'הרצון לקבל' מסמל התנהגות אנוכית ו'הרצון להשפיע' מסמל התנהגות
אלטרואיסטית. אדם מתקדם לעבר המטרה שלמענה הוא בא לעולם, כאשר הוא מכריע לגייס את
"הרצון לקבל' שהוא 'הצד האנושי' לדרכו של 'הרצון להשפיע' שהוא 'הצד האלוהי'.
המבדיל בין האלוהות
ובין האדם כנברא הוא, שהראשון רוצה להעניק שפע בקביעות ובאופן לא תלוי למציאות
הנבראת, ואילו השני נע כעלה נידף בין שני הכוחות, האנוכי והאלטרואיסטי. שני הכוחות
ללו הם שני היצרים באדם, שנהוג לכנותם 'היצר הטוב' ו'היצר הרע'. דרך פעילותו של
האדם מתגלה פנימיותו והשפעת שני היצרים הטבועים בו על התנהגותו. הבחירה של האדם
לנהוג במצב מסוים על פי אחד הווקטורים מצביעה על דומיננטיותו באותה עת בהשוואה
לווקטור השני. כאשר וקטור 'הרצון לקבל' דומיננטי, התנהגותו של האדם תהיה על בסיס
אנוכי, וכאשר וקטור 'הרצון להשפיע' הוא הדומיננטי, התנהגותו תהיה על פי התכונה
האלטרואיסטית. התנהגות על פי מרכיב האור האלוהי היא אפוא ביטוי להעדפת אור הנשמה
על האדם, ואילו התנהגות על פי מרכיב הכלי הנברא היא ביטוי להעדפת צרכיו האנוכיים.
מתורת הקבלה עולה שאדם טועה כשהוא מניח שלטובת עצמו נדרשת התנהלות אנוכית. טעותו
מתגלה עם השגתו את האור האלוהי במהלך חייו. התנהלות אנוכית רק משדרגת את המחלוקת
בין האלוהי לאנושי שבו, ומרחיקה ממנו ומהסובב אותו את השגת יעדו.
מערכת היחסים במסע
המשותף בין האלוהי לאנושי מתנהלת תוך עליות ומורדות. החיכוך בין האלוהי לאנושי הוא
תולדה של הפיצול הערכי בין האור לכלי. ספר תהילים מדגיש את הפיצול:
"מה אנוש כי
תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו: ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים
ח, ה־ו). "מה אנוש כי תזכרנו" — מדובר על הכלי הנברא, הצד האנושי השפל;
"ותחסרו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו" — הכוונה לצלם אלוהים שבקרב
האדם. תהילים מביע פליאה על האל ששומר על כבודם של בני האדם ומציג אותם כנזר
הבריאה, בה בעת שאופן התנהלותם האנוכית שונה ממנו בתכלית. שלא בדומה למציאות האנושית,
ב'אין־סוף' הפיצול בין האור לכלי אינו קיים, כי הוא מחזיק במדרגה ערכית אחת,
ב'רצון להשפיע' ולהיטיב לבני האדם. במציאות הארצית, שני היצרים האלוהי (הנשמה)
והאנושי (היצר הרע), מנהלים מאבק מתמשך כדי לזכות בהטיית תשומת לבו של האדם לצִדם.
לדברי ספר הזהר, יש ביד 'חלק אלוה' הטבוע באדם היכולת לבחור בטוב ולנטרל את הרע:
האדם לבדו
[היחיד מכל הנבראים] שניתן בו כח מן
העליונים לדעת
ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע,
והוא מעוטר
בכבוד והדר.
(ספר זהר
חדש עם פירוש הסולם, יט, עמ' רכג)
'חלק אלוה' הפועם באדם, מטרתו לזרז אותו לשוב לכור מחצבתו,
ואילו 'היצר הרע' משתדל למנוע זאת ממנו כדי לשמר את קיומו באמצעות אנוכיותו.
הנוסחה שהוטבעה
בבריאת העולם חוללה את הזרות והניכור של בני האדם מהאלוהות. האור האלוהי המצומצם
שמחיה אותם מקשה עליהם לפלס את דרכם אליו. הדרך הפתוחה לפני בני האדם היא לימוד
והתבוננות אינטרוספקטיבית במסע הפסיכולוגי, שמתרקם בתוכם במהלך חוויותיהם. המאבק
האינסופי בין שני היצרים, המחלוקת ביניהם, הם הקטליזטורים המניעים את בני האדם
לרכוש דעת על עצמם ועל תכליתם. תוצאות המאבק בין 'היצר הטוב' ובין 'היצר הרע' הן
בעלות החשיבות בדרכו של האדם אל תכליתו, אולם קיימים מאבקים רבים נוספים בין בני
אותו יצר. כלומר, המחלוקות
יכולות להתלקח באדם
בין 'שלוחות היצר הטוב' או בין 'שלוחות היצר הרע'.
תכונת 'הרצון לקבל'
כמו תכונת 'הרצון להשפיע' כוללות שלוחות שפעילות בכל תחומי חייו של האדם. כלומר,
לא תמיד המאבק באדם הוא רק בין שני היצרים. פעמים רבות המאבק כולל שלוחות מספר של
אותו יצר. מאבקים מורכבים בין היצרים ושלוחותיהם מסוגלים להביא את האדם לידי איבוד
עשתונות והכרעות היכולות לסכן את חייו. לדוגמה, צעירות אנורקטיות, הנמנעות מהזנת
הגוף כדי לשמור על גזרת גוף אופנתית, מוכנות להשיל מעצמן משקל רב כדי להפוך לרזות,
בדומה לדוגמניות המבוקשות. הדוגמה הזאת מצביעה על 'שלוחה של היצר הרע' שגוברת על
שלוחה אחרת של אותו יצר: הרצון להיראות כבעלת גזרה דקה גובר על הרצון לאכול. דוגמה
הפוכה היא בני האדם הנגועים בבולימיה, שהיא הפרעת אכילה הגובלת בזלילה מוגזמת,
שקשה לעמוד בפניה. גם הדוגמה הזאת מצביעה על 'שלוחה של היצר הרע', הגוברת על שלוחה
אחרת: התאווה העצומה לאוכל מנטרלת את הצורך לשמור על בריאות הגוף. עם זאת, ה'יצר
הרע' הוא מרכיב חשוב של הקיום; הגוף בכללותו הוא 'יצר רע' וחיסולו הוא חיסול קיומו
של האדם עלי אדמות. הנה דבריו של רמח"ל על הקשר בין הגוף לנשמה:
הנה הגוף הזה
הוא גוף עכור, וגם בו מושרשים כל עניני
הרע, [...]
אבל הנשמה היא טהורה, אלא היא סגורה
במאסר הזה
[הגוף] המבדיל אותה מן האור העליון, [...]
ופעולתה בגוף
לזכך אותו ולטהר אותו מן העכירות שלו.
והעיקר בהחזרת
הרע לטוב, [...] ומאירה היא מתוכו, [...]
ונקשרת באור
העליון, ומתענגת בו והגוף עמה.
(רמח"ל,
קל"ח פתחי חכמה, פתח מא)
יש מאבקים חיוביים
ויש שליליים. המאבקים בין 'השלוחות של היצר הטוב' הם חיוביים, כי בכל מקרה הם
מכוונים להשגת תכלית האדם, ואילו תוצאות המאבקים בין 'שלוחות היצר הרע' על פי
המקרה, יכולות להיות חיוביות או שליליות. תוצאה חיובית כתוצאה ממאבק בין 'שלוחות
היצר הרע' מתגלה בעת שאדם מזהה אותה ומצליח לרסן את אותה שלוחה דומיננטית, ותוצאה שלילית
מתגלה בעת שלוחה משתלטת על האדם ומביאה אותו אל עברי פי פחת. קשה יותר לרסן את
'שלוחות היצר הרע' כאשר האדם מתלבט בנוגע ל'נתינה חומרית', וקל יותר כאשר הוא עומד
לפני 'נתינה רוחנית'. ההסבר להבדל בין 'נתינה חומרית' ובין 'נתינה רוחנית' הוא בזה
שהאדם הנותן לזולת מהידע שלו אינו חסר, והנותן מכספו הוא חסר.
מן הדברים עולה,
שהמאבקים והמחלוקות בין 'היצר הטוב' ו'היצר הרע' ובין השלוחות של כל אחד מן
היצרים, אינם מיותרים ויש להם תפקיד: לכוון את האדם ולהוביל אותו במסע
הפסיכולוגיסטי שהוא חווה עד למימוש התכלית שלשמה הוא נברא. התבוננות וחשיבה של
האדם במאבקים הפנימיים המתחוללים בו מלמדים אותו לזהות את שורשי צרותיו ומאפשרים
לו לגבש דרך התנהלות שתביא שלום ושיתוף פעולה הרמוני בין יצריו, האלוהי והאנושי,
ושלוחותיהם.
בעומק הדברים, לדעת
בעל הסולם, מרכיב הנברא שהוא 'הרצון לקבל' כפוף לתכתיב של 'הרצון להשפיע', שהוא
'חלק אלוה'. לכאורה, באופן ההתנהלות היומיומית התמונה נראית אחרת, כביכול הכלי
כ'רצון לקבל' גובר על האור האלוהי שבאדם. התמונה הזאת מתקבלת בהתבוננות 'על פני
השטח', אולם מ'תחת לפני השטח' המהות, האור האלוהי, פועל על הכלי באופן נסתר
מעינינו. היות הכלי (הנברא כרצון לקבל) קשור ב'טבורו' לאור האלוהי, מקנה לשני
עליונות ושליטה על הראשון. כלומר, יש לאור האלוהי יתרון מוחלט על המרכיב הנברא
שהוא 'הרצון לקבל', כי הוא המקור של השני והוא הקובע את המשך קיומו ודרכו. היתרון
של האור האלוהי אינו בולט לעיני האדם כל עוד הוא לא רכש 'דעת אלוהים'.
'הסטרא אחרא ושליחו
הנחש' בריאתם אינה מיותרת, הם 'שליחי האל'; לא צריך להכחיד אותם על אף שהם מכונים
'היצר הרע'. 'הנחש' המקנן באדם מהווה יסוד מרכזי חשוב מאוד למימוש תכלית הבריאה.
תפקיד 'הנחש' להעמיד במבחן את בני האדם, וחשיבותו להשגת התכלית מתגלה כאשר האדם
מצליח להשתלט עליו. בהשתלטות על פיתויי 'הנחש' האדם יכול לשלב את 'הצד האנושי'
(הרצון לקבל) לדרכו של 'הצד האלוהי' (הרצון להשפיע). מהלך התיקון האנושי זקוק לשני
הרצונות, נותן ומקבל, כי רק השיתוף ביניהם יכול להוביל את האדם אל 'שערי גן עדן'.
אדם בעל 'רצון לקבל גדול' הוא בעל תאווה גדולה, והצלחתו בחיים מקנה לו את האפשרות
להשתלב בדרכו של האור האלוהי ולרתום את הפוטנציאל שלו גם לטובת הזולת. כלומר,
החיסרון של האדם כבעל תאווה העולה מן 'היצר הרע', יכול להפוך ליתרון בעת שהוא מכניס
תחת 'כנפיו' בני אדם רבים הזקוקים לעזרה. בדרך זו האדם אמור לחוות תהליך
קונסטרוקציוניסטי של לידה מחדש שבה הוא מייצר מחסרונותיו את מעלותיו. המהפך
מהתנהלות אנוכית לאלטרואיסטית, הוא החלפת סולם ערכים נמוך וארצי בסולם ערכים נשגב
ואלוהי. כללו של דבר, אדם הוא
החיבור של צדו האלוהי עם צדו האנושי;
בידו ליצור את
היריבות בין הצדדים או את הצד השווה ביניהם. האדם כנברא אנושי מונע על ידי האור
האלוהי להשגת תכליתו, הבאה לביטוי בשיתוף פעולה בין הכלי לאור. האדם זוכה להיות
כאלוהים
ולקבל את ההטבה
המובטחת בגיוס פוטנציאל 'הרצון לקבל' לדרכו של 'הרצון להשפיע'. אמור מעתה: הבריאה
היא גירוש מאלוהות, זוהי 'מחלה', ואם אדם אינו מכיר בה, הוא גם לא מטפל בה.
חייו
(לקוח
מויקיפדיה)
ד"ר
טוני לביא הוא מרצה וחוקר
בכיר במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר-אילן. עבודת הדוקטור שלו נכתבה
במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן בתחום תורת הקבלה, ועוסקת במחשבת הבריאה על
פי משנת המקובל ר' יהודה הלוי אשלג המכונה בעל הסולם. נשוי (1963) לצפורה לבית
בן-אהרן, ולהם שלושה ילדים. טוני לביא הוא נצר של המקובל ר' שמעון לביא מחבר הספר
"כתם פז", והשיר "בר-יוחאי" שכתב לכבוד רשב"י (ר' שמעון
בר-יוחאי) ואשר שרים אותו בכל קהילות ישראל.
טוני
לביא נולד בתל-אביב ולמד בבית הספר היסודי גאולה, ובגלל קשיי פרנסת משפחתו יצא
לעבודה בגיל 13 ובמקביל למד בתיכון ערב. בנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת הנערים של
מכבי תל אביב, ובגיל 17 שיחק בקבוצה הבוגרת תחת המאמן הלאומי ג'רי בית הלוי. בשנת
1958 התגייס לצה"ל ושרת במחנה ג'וליס. במסגרת שירותו הצבאי טוני לביא השתתף
כחייל מילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור בגזרה המרכזית של מדבר סיני.
עם
שחרורו מצה"ל (1961) פרש מעולם הכדורגל מאחר ולא מצא בו עניין נוסף ופנה
ללמוד את מקצוע היהלומים. שנה לאחר מכן הוא הקים יחד עם שניים מחבריו קבוצה קבלנית
לליטוש יהלומים. בשנת 1965 רכש מפעל ברחוב עמק יזרעאל בתל אביב, ועסק בייצור
וייצוא יהלומים. בשנת 1967 התקבל כחבר בורסת היהלומים הישראלית.
עיקרי משנתו ועיקרי
קשריו הפילוסופיים
בשנת 1976 לרגל עסקיו התגורר מספר שנים
באנטוורפן שבבלגיה. במהלך שהותו שם אסף סביבו קבוצת חברים שעסקו בחשיבה פילוסופית.
הקבוצה ששמה המוצהר היה 'בני אדם' דנו בעיקר באחת השאלות החשובות הקרובות לליבו של
טוני לביא, בנושא 'חופש הרצון'. במהלך השיחות הוא כתב את ספרו הראשון 'התודעה
השבויה – מסה על הבחירה החופשית'. כבר בספרו הראשון עמד טוני לביא על היות
האדם יצור המורכב משני יצרים מנוגדים המשפיעים על דרכי פעולתו. המחלוקת הקיימת
באדם הניעה אותו לקבוע שהאדם אינו חופשי בהתנהלותו. שכלו של אדם אינו מסוגל להכריע
הכרעות רצוניות אלא לנתח מצבים ולהעלות אפשרויות שונות של דרכי פעולה. ההכרה שלו
שהלכה והתחזקה במהלך השנים - שאין להבנה השפעה על הרצון - הביאה אותו להנחה
שתפקידה של יכולת החשיבה לשרת את רצון האדם ולספק לא מידע בלבד[1]. הכרעותיו הרצוניות
של אדם מבטאים את מהותו ואת 'הסרט' של מסע חייו שנקבע לו מלמעלה. החשיבה היא תופעה
שבסיסה קוגניטיבי, והרצון עולה באדם באופן שרירותי וקונאטיבי. כלומר, כל צד שווה
בין הכרעה רצונית של אדם ובין עמדתו השכלית היא מקרית. האדם גזור לפניותיו מתוקף
היותו יצור חסר, והדבר מחייב אותו להשתדל למלא את חסרונותיו. 'בחירה' ו'חופש' הם
מושגים סותרים שאינם יכולים להתקיים ביחד, 'בחירה' הוא מושג שבאפשרות, ואילו
'חופש' איננו מושג ואין הוא אפשרי. הספר מסתיים במשפט: 'האדם כעלה נידף ברוח'.
בשנת 1980 גמלה בו ההחלטה לפרוש כליל מעולם
העסקים ולהתמקד בתחום שאותו הוא אוהב ומעריך, בחשיבה והגות. המהפך ארע כתוצאה
מרצונו העז להקדיש את כל זמנו וכישוריו לטובת ניסיונותיו לדעת את עצמו ולהבין את
המציאות הנפרשת לעיניו. במהלך השנים 1982-1978 כתב שני ספרים נוספים: 'אדם
אייכה – מחשבה רגש אמונה אידיאל'. הספר נקרא 'אדם אייכה' "על שום הקריאה
הקדמונית של אלוהים לאדם, קריאה המסמלת ראשיתה של דרך ארוכה שבה האדם מחפש את
עצמו". הספר מבטא חיפוש עצמי באמצעות חקירה ודיון במספר רב של תופעות ומושגים
שהם חלק מחייו של האדם, ביניהם: האחריות העצמית, מהות האישיות, הכעס, הכבוד,
אופטימיות ופסימיות, די לחכימא ברמיזה, בין גאוניות לשיגעון, בין מחשבה למיסטיקה,
החלום שורשו ותכליתו, ועוד רבים. לאחריו נכתב הספר 'זעקת הממשות - הויה אלוהים
אדם'. בספר מבטא טוני לביא את הגיגיו המטפיזיים על 'הדבר כשהוא לעצמו'. הספר
נכתב לפני שהוא נחשף ועסק בתורת הקבלה ובדיעבד מתברר שתכניו כוללים פסיפס רעיונות
ותיאוריות התואמים במדויק את רעיונותיה. הספר מצביע על הצורך של המציאות הארצית
בקיום ישות עליונה המכוונת את הדברים. בין שלל הרעיונות שהוא בחן כלולים נושאים
רבים כגון: חוק הסתירה, האמת מניין תמצא, האפשר דו-קיום נצחי של שתי הוויות, הספד
הממשות הגשמית, על חשש הפסיכולוגיה האקסיסטנציאלית, לידה ומוות כמפגש עם הטהור,
הממציא והמצאתו, חשבון נפש, ועוד. הספר מסתיים במשפט בעל המשמעות העמוקה: 'האמונה
- ככל שתהיה - היא כל האדם'.
טוני לביא קיים קשרים הדוקים במסעו
הפילוסופי בעיקר עם שני ענקי רוח ישראלים, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ופרופ' שלמה גיורא שוהם. הקשר שנוצר בין ישעיהו ליבוביץ
וטוני לביא ארע באחד הכנסים הפילוסופיים שהתקיים באוניברסיטת תל אביב. מאותו מפגש
הם נפגשו בקביעות במשך שנים לשיחות בארבע עיניים. השיחות ביניהם שהתקיימו בדרך כלל
בימי שישי עסקו בעולם ומלואו, בסוגיות בפילוסופיה כללית ויהודית והן באקטואליה
ובקלקולי המין האנושי. הידידות והחיבה העמוקה ביניהם התמשכה עד יום מותו של ישעיהו
ליבוביץ (1994). פרי השיחות ביניהם מצוי בספר 'מה שלמעלה ומה שלמטה'.
הדיונים הפילוסופיים המצויים בספר עסקו במגוון רחב של נושאים פילוסופיים החל
מבריאת העולם, חופש הרצון, מהות המציאות הנבראת ותכלית האדם.
טוני לביא מקיים זה שנים רבות קשרים אמיצים
המלווים בשיחות פילוסופיות עם פרופ' שלמה גיורא שוהם. בשלב מסוים הצטרפו לשיחות ביניהם
אנשי רוח מתחומים שונים. השמועה על קיום החוג עוררה גלים ובשלב מסוים הגיע מספר
המשתתפים מעל מאה איש. הנושאים הנדונים היו קשורים למחשבת ישראל. קיים חומר רב של
השיחות ביניהם בתקווה שיראה אור ביום מן הימים.
משיכתו והתעמקותו של טוני לביא במהות
הדברים גרמה לו לפנות לתורת הקבלה (1993) שבה מצא כר נרחב מעניין המקדם את
מחקריו. מתוך רצון להרחיב את תפיסתו מעבר לפילוסופיה הכללית המטפיזית הקרה
והמנוכרת, הוא פנה לחקור את מכמניה של תורת הקבלה היותר אינטימית ומסבירת פנים.
הפנייה לעולם הקבלה, וההתעסקות בו בצורה יסודית החלה בשיחות שניהל במשך ארבע שנים
עם המקובל הרב עקיבא אורצל,
תלמידו החשוב של המקובל ר' שלמה בנימין אשלג שהוא בנו של המקובל ר' יהודה לייב הלוי אשלג. טוני לביא רואה את גדולתה
של קבלת הרב אשלג שהפכה את תורת הקבלה ממיתוס לאתוס. בשיחותיו עם המקובל הרב עקיבא
אורצל דנו בסוגיות מספר הזהר ותורת האר"י. על בסיס משנתו של המקובל הרב אשלג,
הם העלו בחכתם - במהלך דיוניהם בעולם האלוהי ובדרכי התנהלותה של המציאות הנבראת אל
תכליתה - תובנות חשובות המשליכות אור על מעמדו ותפקידו של האדם בעולם הזה. כתוצאה
מן השיחות ביניהם ראה אור הספר 'אלוהים הרב והפילוסוף – סודות הבריאה בספר הזהר
ובתורת האר"י'. ספרו 'סוד הבריאה – תורת האלוהות ותכלית האדם בקבלת
הרי"ל אשלג' הוא ספר מעמיק וכתוב בצורה סדורה ושיטתית. בספר הקורא נחשף
לפנימיות הסודות של תורת הקבלה, על מקור האדם, על השתלשלות מבנהו הנפשי במהלך
ירידתו עד לעולם השפל, ועל מסלול גאולתו והשגת תכליתו. הספר מתאר את הנוסחות
שהניעו את בריאת העולם החל בעולמות עליונים וכלה במציאות הארצית. טוני לביא מגלה
שם את השינוי בנקודת המבט מאין-סוף לסוף – שהחל בבריאת העולם - כגורם האחראי
לצביון האחר שהאור האלוהי מקבל אצל בני האדם. בני האדם ירדו לעולם וכל תכליתם
לחתור להשבת אותה נקודת מבט של מקורם. נקודת המבט האלוהית ניתנת להשגה כאשר האדם
משלב בהתנהלותו שתי תכונות, רצון לקבל, ורצון להשפיע. אדם בא לעולם כאשר התכונה
האנוכית בולטת בהתנהלותו, ויעדו לעבור טרנספורמציה בהתנהלותו ולהפוך למשפיע על ידי
שילוב תכונת הנתינה לזולת.
'מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה – אלוהים,
אדם ונחש', הוא ספר הכתוב בלשון קלה יחסית ומכוון לציבור הרחב, והוא דן
במשמעות בריאת העולם ועל דרכם הראויה של בני האדם. הספר עוסק במסע שבו חברו בבני
האדם שני צדדים זרים, אלוהי ואנושי, ואת דרך פעולתם המפותלת שבה הם צועדים להסרת
היריבות ביניהם. האדם מחפש את אושרו, אולם מתורת הקבלה עולה שהוא אינו מסוגל להיות
מאושר כל עוד הוא נכרך בין האור האלוהי המפעם בו ובין 'הנחש הקדמוני' האורב לטרפו.
השגת האור האלוהי מגלה לאדם שהמסע של היחיד חייב להשתלב עם היחד תוך כדי קיום
ערבות הדדית בין היחידים. הצורך לחיבור
בין היחידים נובע מן ההכרה שהפיצול הוא תולדה של העולם הזה המופרט, ואילו במקור
כולם מאוחדים וקשורים בעבותות אהבה בלתי תלויה באור האלוהי. בהסתמך על ספר הזהר לביא טוען שרק באמצעות החושך נגלה האור, וככל שהרוע
קשה יותר מתגלה דרכו אור אלוהי גדול יותר. הספר שם את האדם במסע פסיכו-לוגיסטי
שאמור לשחרר את האדם ממלכודת שני היצרים היריבים שבה הוא נתון. הספר נועד לתת לחיי
בני האדם משמעות וערך שמעל לזמן.
ספריו
·
מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה – אלוהים, אדם
ונחש, כנרת זמורה-ביתן, ישראל 2011
·
סוד הבריאה – תורת האלוהות ותכלית האדם
בקבלת הרי"ל אשלג, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח
·
אלוהים הרב והפילוסוף – סודות הבריאה
בספר הזהר ובתורת האר"י (שיחות בין טוני לביא ובין המקובל הרב עקיבא אורצל), כנרת זמורה-ביתן, ישראל 2004
·
מחשבת הבריאה במשנת ר' יהודה לייב הלוי
אשלג, עבודת דוקטור אוניברסיטת בר-אילן
·
מה שלמעלה ומה שלמטה (דיאלוגים בין
ישעיהו ליבוביץ ובין טוני לביא), ספרית מעריב, אור יהודה
1997
·
זעקת הממשות - הויה אלוהים אדם, רשפים, תל אביב 1986
·
אדם אייכה – מחשבה רגש אמונה אידיאל, רשפים, תל אביב 1985
·
התודעה השבויה – מסה על הבחירה החופשית, רשפים, תל אביב 1984
העלתה והביאה
גילה בויום
המרכז לפיתוח מודעות
בגיליון חיים אחרים של חודש
מאי 2012 ניתן לקרוא ראיון עם טוני לביא.