לראות בעיניים – אם תרצו אין זו אגדה

יום ג' 15.1.13, כביכול עוד יום שגרתי של יום חורף ספק אפרורי, ספק שמש מגיחה מבעד לעננים וגם זה די קר.

אני מתעוררות בבוקר, אבל לא הכל כמו אתמול שמשום.

משום מה אני עוצמת לרגע את עיני השמאלית, ופתאום אני שמה לב, שאני לא רואה כמעט כלום בעין ימין, היא מטושטשת לי לחלוטין.

אז אני מנסה, להרכיב, להוריד משקפיים לשים שניים וכו', ולא מבינה מה קורה.

מגיל צעיר, כמו רבים אחרים, מרכיבה אני משקפיים, במספרים של מינוס 7 בערך, ולכן קשה ללכת עם משקפיים מדויקות, כי אז הרצפה עקומה והכל מעוות, אז הולכים עם מספרים יותר נמוכים, ואז רגילים לראות את העולם פחות טוב.

אבל הפעם בכל זאת אני מרגישה שמשהו לא בסדר, ואני הולכת די נבוכה לקופת חולים, לא רחוק מביתי, נכנסת לשם ברוח סערה, מחפשת את הרופאה הקודמת שהייתי אצלה, כאשר אני אומרת שזה היה לא מזמן, והפקידה אומרת לי:

"על מה את מדברת, את היית לפני 3 שנים, והיא יצאה לפנסיה לפני שנתיים", וזה עוד יותר מביך אותי.

השעה הייתה 13:30 ולי היה סידור בין 14:00 ועד 15:30, ולפתע הפקידה השניה שמכירה אותי, מרחמת עלי כי אני מבולבלת כזו שאני לא רואה כלום פתאום בעין ימין, ופתאום היא מספרת לי שיש מנהלת חדשה למחלקת עיניים, ושהיא טובה, והיא גם רופאה בכירה בבית חולים בני ציון, ולפתע היא קוראת לי אליה, מדפיסה לי דף נייר ואומרת שהנה במקום לחכות שבוע ימים, הנה היא נותנת לי תור לשעה 16:00 ממש באותו יום!

בקיצור אני נכנסת לרופאה הנמרצת והיא בודקת אותי, ואומרת לי "שחמסה חמסה", עיני בריאות לחלוטין, אבל בעין ימין יש לי קטרקט לתפארת, מבושל לחלוטין ומוכן לניתוח, והיא מסתכלת עלי רואה כיצד אני נכנסת להלם טוטאלי!

היא מבקשת שאבדוק את הראיה אצל האחות, ובעין ימין נהיה לי במקום מספר מינוס שבע, מינוס 11.

בקיצור היא מספרת לי שהיא עצמה רופאה מנתחת, ואני אומרת לה שאני מוכנה לבוא אליה, והיא מסתכלת ביומן, וקובעת לי את ה-28.2.13 יום ההולדת של בני, כאשר שנה שעברה באותו תאריך הייתי בעיריית תל-אביב, בבית המשפט, כאשר איימו לסגור לי את הפעילות בתל-אביב, ואני אומרת לעצמי, איזה תאריך סמלי...

אני מחליטה להסכים לתאריך, מבלי לבדוק אם יש ירח שחור או מרקורי ברטרו, (ובאמת יש), כי אני רואה השגחה פרטית בתאריך מיוחד זה.

בקיצור, אני אומרת לה, בסדר, אין לי בעיה, שיהיה ה-28.2 ועם 1000 ש' של השתתפות עצמית של המושלם, אפשר לעשות פרטי, והיא אומרת לי שזה מזרז את התור אחרת מחכים אפילו חצי שנה או יותר.

קשה לי להבין איך אפשר לחכות כל כך הרבה זמן כאשר רואים רק בעין אחת!!!

אני יוצאת ממנה מטושטשת מטיפות הרחבת האישונים ששמו לי, והולכת ברחוב כמו סהרורית מנסה לעכל את הבשורה.

המחשבה שהגוף בוגד פתאום, לא מתקבלת אצלי על הדעת.

בתור צמחונית כזו, ששונאת לקחת תרופות וכו', פיתחתי מן אלרגיה לרפואה המודרנית, אבל הרופאה מדגישה עם לא מעט גאווה בקולה:

"תראי גברתי, ניתוחי קטרקט זה אחד הדברים הכי מוצלחים שיש היום ברפואה המודרנית, פשוט פותחים את העין ומחליפים עדשה, והיום זה הכי מתקדם שיש, ואת פשוט תראי יותר טוב, כי ממספר מינוס 7 יהיה לך מינוס 1..

בקיצור היא מנסה לנחום אותי.

אני מנסה להתנחם, וזה נחמה פורתא, ואני לא מבינה איך מעבירים אם כן חודש וחצי של לא לראות בעין אחת, ומעניין איך העין השמאלית שלי תפסה פיקוד.

בקיצור, אני מרגישה די קשה, כי באמת קשה לי לראות...

ואני שואלת את עצמי אז איך מעבירים את הזמן...

פרק שני ובו יסופר כיצד בסדנא לציור אינטואיטיבי ציירתי את מצבי

בקיצור ולעניין, ב-21.1.13 התקיים ערב עם רוני בנימין, שעסק בסוד האותיות, קלפים וציור אינטואיטיבי. המשימה הייתה לצייר ציור בחושך מוחלט, והנה תראו מה אני מציירת.

שימו לב. פרצוף בשחור ועין ימין פגועה.

הנוכחים מתפתלים, לא מבינים מה ציירתי מנסים לאבחן מה ציירתי, ואני נותנת להם בכיף.

אחת מהנוכחות אומרת לי:

משהו דרמטי, חזק מאוד.

הכל מאוד חזק עם המון רגש.

החום זה משהו מוכתב מהגורל שיורד כלפי מטה.

יש אש כתומה, אש להבה שפורצת ממני ולהט.

השתלבות, התכנסות, מרכז סוער, רק אני יודעת עליו.

אחת אחרת רואה בציור שלי אקווריום עם שתי אבנים כבודות שיכולות למשוך מאוד למטה, ויחד עם זה יוצרת לעצמה מציאות אחרת, ויש כתום אש שזה סכנה בעצם.

ויש כאן עין, ויש עצבות, ויש קושי, אין שמחה, אין עליזות וכו'.

ואז רוני מדברת ופני לא מסגירות דבר ואני מקשיבה:

מצב של מדיטציה, התכנסות פנימה, יש שחור, יש ריק. יש שמאל עשיר, וצד ימין חסום.

כתום זה לימודים, שמחה ואש, וצהוב זה חדות ראיה.

מסביב יש מסגרת וזה משהו קונקרטי, כי צריך ללמוד לקבל דברים חדשים, למרות שיש ירוק למטה בצבע של בקבוק וזה מלנכוליה ובדידות...

אני ממשיכה להקשיב בשקט, ואז נוחתות עלי המילים הבאות:

יש קו שיושב על הראש, שהוא שחור ואוטם את האור שיכנס.

צד ימין מלוכלך, הראש לא נקי יש משהו שמפריע, יש אי שקט.

עין אחת לא רואה טוב, יש כהות, משהו שאני לא רואה עד הסוף בבהירות, יש משהו שהוא לא לגרמי נכון ומתאים, אני כמו עיוורת לא רוצה לראות...

טוב אז אני לא מותחת אותם יותר ואני מספרת להם במה דברים אמורים, והם כמוני בהלם מוחלט!

ציירתי כאן בהחלט את מצבי.

עין ימין באמת לא רואה. יש משהו חום שזה נוחת מלמעלה.

יש כתום וצהוב ומתחתם שחור. זה באמת קושי שצריך לעבור.

עין ימין פגועה, והיא מסתכלת על פרחים ועיגולים כחולים, וגם יש פרחים אדומים וכו'.

בקיצור בעיניים עצומות ציירתי את מצבי, ומה זה סמלי.

אז זהו זה.

קשה היה לי מאוד להעביר חודש וחצי, והנה הגיע יום הניתוח, ואני מקווה שיהיה לי עיניים חדשות.

אז ככה בטיפות האחרונות של הראיה שלי, כי באמת לא תאמינו, כן מסוגלת לנהוג, כן מסוגלת לראות טלוויזיה, אבל בקושי מסוגלת לעבוד על המחשב, אז במאמץ אדיר, העליתי תיקשורים חיים משני ערבים עם הרבי מלובביץ, במיוחד סיימתי ממש היום פרוייקט חדש, בלתי רגיל, משנה חיים, וזה המתנה שלי אליכם, לפני שאני הולכת לניתוח ומי יודע מתי אוכל לשוב אל המחשב...

http://flix.tapuz.co.il/v/WebPages/Player2.aspx?m=4235003

מצגת ומסר מאוד מיוחד שניתן בערב מסרים עם הרבי מלובביץ, שהועברו על ידי גילה בויום ובהשתתפות הרב אליהו גבאי
בסרטון קודם ראינו כיצד מתקשרים וכיצד מזמנים את נשמת הצדיק.

http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4234559

אז תקשיבו לזה, והכי חשוב זה מהדקה ה-28.

כמו כן יש לכם עוד דברים לצפות בהם ולהאזין להם:

מצגות:

מסר מהרבי מלובביץ על החזרה בתשובה

http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4232151

מסר על משיח בן-יוסף.

http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4232818

הקלטות:

· הרבי מלובביץ על משמעות האושר, קטע תגובה של גילה מדהים בעוצמתו 10 דקות- http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4230479

· דןגמא למסר אישי לאחת הנוכחות- 15 דקות - http://flix.tapuz.co.il/v/WebPages/Player2.aspx?m=4230939

· מסר מצמרר למירה על הקשר המשפחתי לפרעות תרפ"ט, כאשר גילה חשה דקירה בלב- 30 דקות, החל מהאמצע הקטע המדהים- http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4230940

· מסר לתחילת הערב משך 22 דקות, מגילה על גבאי ומגילת אסתר, מדהים- http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4230476

· משמעות הגאולה, המשיח, המלך, עם ישראל, מגילת אסתר, המן הרשע, מפי גילה בויום עפ"י מסרים, שעה- http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4230478

· הרב אליהו גבאי על ראש חודש אדר ומשמעות פורים, הרצאה של שעה- http://flix.tapuz.co.il/showVideo.asp?m=4230477

1.3.13

פרק שלישי – יום אחרי הניתוח, ואיך זה מרגיש להיות אחרי

יכול להיות שאחרי שתקראו את הדברים תעלו חיוך על השפתיים, ותגידו לעצמכם שאני קצת מפונקת והרבה יותר מבוגרים ממני עוברים את זה, אבל נכון אני מפונקת, מה לעשות.

בקיצור כשהגעתי לבית החולים מיד הכניסו אותי לנוהל של יאללה, קדימה מהר... כבר מחכים לך.

לקחו הבגדים והנעליים, הלבישו בחלוקים מגעילים כאלה, וטפטפו בלי סוף טיפות שורפות לעין.

זה גם הרחיב אישונים וגם הרדים ולא ראיתי ממש כלום, בלי המשקפיים שלי, בני הלוויה שלי מאז גיל 12.

אחר כך הסיעו אותי על כיסא גלגלים לאולם כזה קפוא וקר, והשכיבו אותי על מן מיטה כזו עם המון שמיכות, וכנראה החליטו גם לסמם אותי עם חומרי הרגעה כאלה לוריד ואולי טוב עשו, כי לסמם מתקשרת כמוני, זה לא סיפור גדול, וככה ריחפתי לי. ממש לא הרגשתי את הגוף שלי. הבעיה עם המסממים האלה, שזה לא מרדים כמו אקמול, אלא מעיף אותך למעלה, ומרגישים אחר כך כמו גמילה מאלכוהול. כל היום הייתי כזו איטית, בקושי יכולתי לעשות משהו...

מה שהכי מצחיק זה שאתה ער בזמן הניתוח, ואסור לך לזוז, וחס לחלילה לדבר וגם בקושי לנשום חחחחה.

שוכבים מתחת למיקרוסקופ ורואים כתם כזה שחור, עם כתמי אור מסנוורים ואור אדום, וכל הזמן מזליפים עליך מים על העין והם זורמים הצדה על הפנים.

ברגע מסוים אני זוכרת שהיא אמרה שזה כעת השלב הכי קריטי בניתוח, ועוד יותר קפאתי על מקומי.

אחר כך היא אמרה לי להסתכל שמאלה, והמילה להסתכל בהחלט הייתה בדיחה.

אחרי חצי שעה שמעתי את המילה, סיימנו, ומצאתי עצמי חבושה, עם כוס פלסטיק כזו ופלסטרים דבוקים על הפנים.

מה שהכי היה מוזר, שמבעד לכוס פלסטיק ראיתי שאני רואה קצת, וגם לא יכולתי להרכיב שום משקפיים על כוס פלסטיק כזו.

פתאום שמתי לב שאני רואה אומנם חלבי בעין ימין המנותחת, אבל אני רואה אפילו למרחק.

בקיצור נהיה לי בלגן. ביום למחרת בביקורת אמרה הרופאה שהניתוח בהחלט הצליח ואפילו יפה, והורידה לי הרטייה ושלחה אותי ככה להתמודד עם העולם הגדול, והיא סיפרה לי שעומד להיות לי מספר מינוס 1 במקום מינוס 7 שהיה לי.

מהר מאוד התברר לי שאני בבלגאן ודי רציני.

בעין ימין המנותחת ראיתי מצוין ובעין שמאל ערפל מוחלט כמו בן אדם שמרכיב משקפיים עם מספר מינוס 7, ואין זו ערפלה את העין השנייה.

הגעתי לשתי אופטיקאיות מקסימות ברחוב הרצל 25 בחיפה, ביקשתי שיוציאו לי את משקף ימין מהמסגרת וככה אשאר רק עם משקף אחד בעין שמאל. חשבתי שזה הפתרון, אבל מהר מאוד התברר לי גודל הבעיה!!

כל הראיה שלנו תלוי במוח, שמאזן בין עין ימין ועין שמאל ויוצר תמונה אחידה. אבל המוח לא מסוגל לאזן הבדלים כאלה בין העיניים.

מה גם שבעין הימנית שניתחו הכל בוהק, מסנוור ולבן כזה וממש ענקי. בעין שמאל במספר מינוס שבע, הכל יותר חשוך וקטן בשלושים אחוז, אתם יכולים לדמיין לעצמכם כזה דבר?

פתאום אחת מהם אמרה שאין לי ברירה ואין לי שום פתרון, אלא רק לשים עדשת מגע בעין שמאל.

לפני שבכלל הבנתי מה קורה לי, היא הוציאה מהמגירה משהו, הושיבה אותי לידה, פקחה לי את העין השמאלית בכוח, ודחפה לי לשם משהו, ואני ממש צעקתי הצילו.

אחרי הרבה דמעות ומצמוצים, פתחתי פתאום את העיניים, והתחלתי לצעוק:

"וואוו, וואו, אני רואה, איזה יופי, איך העולם נראה רחב ויפה וכל כך גדול ומואר, ממש לא יאמן".

היא אמרה לי שזה לחודש ימים, וצריך להוציא פעם בשבוע ולשטוף אותה.

נראה לכם כזה סיפור?

אז ככה אני סובבת לי יום שלם כבר, עם עדשת מגע, ובלי משקפיים!!!

בלי משקפיים ואני רואה בעיניים, וזה כל כך מוזר!

והכל כל כך ענקי וגדול. עם משקפיים הכל היה קטן וקמור עם גבעות, וכעת הכל כזה עם עמק באמצע.

7.3.13

פרק רביעי ובו יסופר איך דינוזאורית כמוני מנסה להתרגל לעדשת מגע

אני מנסה להתרגל למציאות החדשה שלי.

על העין השמאלית שלי דבוקה עדשת מגע, והיא כל העולם עבורי.

כל החיים שלי תלויים במן עיגול קטן מסיליקון בקוטר של פחות מסנטימטר ובעובי של עשירית המילימטר, וקוראים לפטנט הזה עדשת מגע רכה מסיליקון, שנקראת pure vision, וניתן גם לישון עמה בלילה, והיא לחודש ימים, והיא לאלה שהם גלמים כמוני שלא מסוגלים להכניס ולהוציא בקלות, והיא טובה לאנשים שעובדים קשה בתנאי שדה קשים, כמו שוטרים, חיילים, נכים וכו'.

כל יום או יומיים אני רצה לחנות של אופטיקאיות מאוד נחמדות ברחוב הרצל 20 בחיפה, עם כל הסבלנות שיש להם בעולם עבורי. כל פעם, כדי להכניס ולהוציא, ושוב להרכיב, וכאשר אני בלי, אני רואה בעין המנותחת פנטסטי, ובעין השנייה ערפול וכלום, ככה שאני רואה הכל היטב, אבל עם ענן מסביב.

לא סיפרו לי ולא אמרו לי קודם, שיהיה לי הבדל גדול בין שתי העיניים פער שלא ניתן בשום אופן לגשר עליו בעזרת משקפיים.

מהר מאוד מסתבר לי שאין פתרון משקפיים עבורי. אי אפשר להכין משקפיים עם פער כזה גדול בין העיניים.

אני משתעשעת שאולי אפשר, וכותבת שאלות בכל מיני פורומים של עיניים שמסתבר שיש כאלה למכביר.

בינתיים מתחילות להגיע התמונות, והעולם נראה אחרת, וגם אני מתחילה לחוש אחרת, כאשר אין את המשקפיים על האף, אותם שמו לי על העיניים מגיל 12 כבר. אני נראית אומנם יפה, אבל לא מצליחה לתפקד. יש ימים שקל לי, ויש ימים שהעין יבשה ומאוד קשה לי.

לפחות אני רואה ובולעת את העולם בגדול.

הכל צבעוני, גדול, ססגוני. חושבת על איך משקפיים במספרים גבוהים ועם צילינדרים מעוותים את המציאות.

הרצפות נראות עקומות, עם גבעות ועד שמתרגלים הרגל כל פעם נופלת, הקירות עקומים, והכל כזה קטן אפילו ב-30 אחוזים.

אני מסתכלת על העיגול הקטן הזה מסיליקון על אצבעי המורה, מדמיינת איך החיים תלויים שלי כולם בחתיכת סיליקון זו שאמרו לי שהיא הידרו ג'ל, כלומר רכה ונושמת ונדבקת לעין כמו מן עלוקה כזו, וזהו זה, איך מתרגלים לכזה סיפור.

בינתיים אני מתנחמת במראה החדש שלי. אני הולכת וקונה בגדים במשביר ובקרייזי ליין, צובעת את השיער ואפילו מעיזה לשים איפור על פני, למרות שעל העיניים זה די קשה.

מצד ימין יומיים אחרי, מצד שמאל מבלה במשביר

פרק חמישי שבו יסופר שמי שחושב שעם עדשות מגע נפטרים ממשקפיים טועה

אז אני אחרי ניתוח, עם ראיה די תקינה בעין ימין, ועם ראיה קלוקלת בעין שמאל ומרכיבה עדשת מגע כשמצליחה, ועד מהרה מתברר לי, שהנה ברוכה הבאה לקהילת מרכיבי משקפי הקריאה.

כאשר אדם הוא קצר רואי, הרי שמשקפי קריאה זה פשוט מספר יותר נמוך, אבל עדיין במינוס, ולעומת זאת, הנה עברתי לקהילת מרכיבי הפלוס.

כמובן יש אתכם הגאים שמרכיבים מולטי פוקל, ואני בכלל לא מבינה איך ניתן להתרגל לזה.

מהר מאוד מסתבר לי שאני בבעיה.

כנראה שהעין שלנו ללא הרף עושה זום אוטומאטי, כי הנה מסתבר לי שאני צריכה בערך 4 זוגות משקפי קריאה אם לא יותר.

משקפיים לקריאת ספר.

משקפיים לקריאת ידיעות אחרונות

משקפיים לקריאת עיתון לאישה

משקפיים לקריאת חשבונות הארנונה והמים חחחההה

משקפיים למחשב:

זוג אחד עבור פייס-בוק (פייס אינהל הבוק)

זוג אחד עבור גוגול

זוג אחד עבור וורד...

והכי חשוב- זוג משקפיים כדי לקרוא את התוויות בסופר, לראות מה הכניסו לי שם במאכלים, כמה סוכר וכמה מונוסודיום, חחהחהח

בקיצור רשימת המשקפיים הולכת ומתארכת, ואני מתחילה לפשוט על חנויות משקפי הקריאה ב-10 שקלים, קונה את כל האוסף, אבל גם על שוק הפשפשים בחיפה, קונה מציאות ב-10 שקלים ופחות.

אז הנה חלק מהאוסף המכובד

זה גם אוסף וזה גם לזכור כל אחד איזה מספר הוא.

פרק שישי ובו יסופר על גזר הדין של הרופאה

ב-12.3.13 אני באה לבדיקה אצל הרופאה.

זה משימה בלתי אפשרית.

צריך להגיע לבדיקה, על שניים, ובלי מקל, ובלי ליפול ברחוב, בקיצור בלי עדשת המגע.

מה לעשות כאשר בעין אחת רואים טוב, ובעין השנייה יש רק ענן, והענן מטשטש את הכל מסביב, ואני מרכיבה משקפיים עם משקף אחד, כאשר את השני הוציאו, וזה סחרחורת מוחלטת, כי המוח לא מסוגל לאזן זאת.

אז אני שמה מעל עין ימין משקפי חורים לתיקון הריאה, אבל רק משקף אחד. את השני אני קושרת מתחת לצעיף ורוד ומעל זה כובע, וזה נראה טבעי לחלוטין וגם מצחיק, אבל לפחות ככה אני מצליחה להתנהל ברחוב. בפייס אתם טוענים שפורים כבר עבר, ומכנים אותי הפיראט הוורוד.

בקופת חולים גם צוחקים ממני, ואולי זה מזרז לי קצת את התור, כי רוצים להיפטר מתמהונית כמוני.

הרופאה מסתכלת עלי ברחמים וכשאני מספרת לה שאין לי איזון בין העיניים היא מעמידה בפני 4 אפשרויות:

1. לחסום עין אחת. שמים עליה מן משקף אטום כזה, כמו חלון של שירותים, ואז זה לראות בעין אחת, פשוט השניה לא תפריע.

2. לעשות משקפי פשרה כאלה, שדי קשה להתרגל אליהם, ובכל מקרה לא רואים הכי טוב.

3. להתרגל לעדשת מגע, כי 10 אחוז מאוכלוסיית העולם מרכיבים אותם, ופעם גם עשו ניתוחי עיניים בהם לא השתילו עדשה פנימית ואז הכריחו את הציבור ללכת עם עדשות מגע, בניתוחי קטרקט, וזה במקום משקפיים מספר מינוס 15 בעובי תחתית של בקבוק. אחרי שהם היו הולכים 15 שנה, העין פשוט כבר דחתה את זה, אבל אז שירותי הבריאות לא רצו לממן להם ניתוח להשתלה של תוך עינית, הבנתם...

4. לעשות ניתוח נוסף די בקרוב.

בקיצור אני יוצאת ממנה, כאשר האפשרות הראשונה לא באה בחשבון, ואני לא סגורה על שלושת האפשרויות האחרונות, לא יודעת במי מהן אבחר, וסיפור ההתמודדות עם הראייה הופך ממש לבעיה יומיומית דוחקת.

בצר לי אני פונה לחברה, ושם במספרה שלה עושים לי פן, מחדשים פסים, והמצלמה קולטת את זה והתמונה עולה לפייס וזוכה ללייקים רבים.

פרק שביעי ובו יסופר על נפלאות המונו-וויזן בקיצור כיצד לנסות להיות פוזלת

העיניים זה דבר מופלא. יותר נכון פעולת הראיה.

הרי המוח הוא שמפענח, הוא שמרכיב שתי תמונות מכל עין ומציב אותן. מה לעשות כאשר מתקבלת לו מכל עין תמונה שונה, אז הוא משתגע.

אבל הנה יש גם ראייה בדלנית או מופרדת, מה שנקרא מונוויזן, כאשר כל עין רואה משהו אחר, מן פזילה מלאכותית שכזו.

יש בזה יתרון של ראיה מקרוב מעין אחת ולרחוק בעין שניה, אבל מי יכול להתרגל לכך?

עושים את זה בניתוחי לייזר, כאשר עושים עין אחת לקריאה ואחת לראיה מרחוק, אבל לא בהפרשי מספרים כל כך גבוהים.

בקיצור אני יוצאת מהאופטיקאית עם משקפיים מחודשות של מונויזן, וההפרשים בין שתי העיניים גדולות, ואין מי שיכול להתרגל לזה.

בעין ימין המנותחת המספר האמיתי שהוא 1.5 במינוס, ובעין שמאל, המספר כבר ירד למינוס 4, ועדיין העין מפריעה. אז זה או לראות כפול, או לראות ענן במספרים יותר נמוכים.

אז הנה הראש שלי ממציא פטנט, ואני קונה לי פרח אופנתי יפה ושמה במשקפיים כדי להעסיק עין אחת שתראה לקרוב והשנייה תוכל לראות לרחוק בניחותא.

מסתבר שהנה זה עוזר.

העיניים מתמקדות, ולא מרצדות ואין סחרחורת ואני סובבת לי ברחוב מנסה להתרגל, ולראות את העולם מבעד לצללית של פרח שתקועה לי לפני הפרצוף, ומי שרואה אותי מחיך על התעוזה האופנתית שלי ואף אחד לא יודע שאם אסיר אותו, יתחילו העיניים לרצד לי ואני אראה כזה כפול לסירוגין והכל רוקד כזה.

אני חושבת על מאיר שניידר מארה"ב, חיים כתנועה, זה שמדי פעם בא לארץ ועושה סדנאות לתנועה ושיפור הראייה, והנה מתקשרת אלי המכירה שלו.

אני שמחה לשמוע ממנה ואני שוטחת בפניה את בעייתי, והיא ישר ממליצה לי להדביק על המצח סימנייה כזו כמו שמקבלים בסטימצקי כאשר קונים ספרים, ואז אוכל לתרגל ראייה בדלנית (כל עין רואה משהו אחר).

האמת היא שזה ממש פטנט שמרגיע מאוד את העיניים, ואני ממליצה לכל אחד לעשות אותו.

פרק שמיני ובו יסופר על נקמת הטלוויזיה

יש לנו חמישה שימושים עיקריים בעיניים:

1. ראיה למרחקים כמו בהליכה, נסיעה או נהיגה.

2. שימוש בעיניים בבית או במשרד

3. הסתכלות בטלוויזיה

4. ישיבה מול מסך מחשב.

5. קריאת ספרים ועיתונים.

בעלי מספרים גבוהים יודעים, שבבית וליד המחשב כדאי להתהלך עם משקפיים במספר בינוני.

מסתבר שהראייה לקרוב קשה, ובמיוחד מול מסך המחשב, כי נועצים מבט, לא מעפעפים, העין מתייבשת וכו'.

מסתבר שהראיה למרחוק הכי נוחה לעין.

כל מי שעוסק בתיקון ראיה יודע, שצריך לתרגל ראיה לרחוק, מה שאנו לא נוטים לעשות כי אנו סגורים כל היום במשרדים וחדרים.

כבר בהיותי צעירה יותר אמרו לי שאם אני רוצה להתרגל למשקפיים חדשות, עלי להתבונן הרבה בטלוויזיה, וככה נגזר עלי בחודש האחרון לשבת מולה, ובאמת ראיתי תוכניות רבות שהם "טמבלוויזיה במיטבה", וגם מיד זיפזפתי לאתר ויוה, יש שם סדרות נפלאות ויש שם גם סדרה תורכית סוחטת דמעות, וזה גם טוב לעדשת המגע.

אז ככה אני יושבת לי מול הטלוויזיה, ומתלוננת שזה ממש טמבלויזיה ודי מתעצבנת, עד אשר לפתע כרעם ביום בהיר, אני מקבלת לשלם אגרה, לא מבינה מאיפה נפל עלי זה.

שימו לב לחוצפה. ישר לאכיפה, ישר פנייה מעורכי דין, ממש טלוויזיה בחוצפתה, הם לא מבינים שעוד שנה אני בגיל ענתיקה, ואז רק לפני שנתיים יצא חוק שענתיקות לא משלמים יותר אגרה.

ככה הם יכולים להזדקן בכבוד מול ערוץ 1, שכנראה שאחרי כל מגישיו הגיעו לגיל פנסיה, אז החליטו לרחם גם על כלל הפנסיונרים, חחחהחה.

בקיצור, לא תאמינו, הם עשו בדיקה?

איזה בדיקה, איזה נעליים, סתם החליטו שרירותית שמזה 3 שנים יש לי מקלט טמבלוויזיה, והיזהרו, כי זה יכול לנחות על כל אחד מכם!

כששאלתי מה הבדיקה, הם אמרו שבא אוטו לפני שלוש שנים ופרק ליד ביתי 2 מסכי LCD, והמוביל דיווח שהוא מביא אלי את זה.

שימו לב, לערמת השקרים, והיזהרו. דעו לכם שחנויות והוט ויס לא מדווחים, אבל מה שכן, מי שקונה דרך האינטרנט, משום מה עליו הם כן יודעים, זה ההרגשה שלי.

שימו לב שמאז שביטלו את השידור האנלוגי, והכל נקלט דרך מכשיר "עידן", באופן דיגיטלי, הרי שבעצם משמשים לנו מכשירי הטלוויזיה רק כמוניטורים, כי אינם יכולים לקלוט עוד שידורי ערוץ 1, ואף יצאה פסיקה זו בבית המשפט, מה שיכול היה לבטל לכולנו את האגרה, אבל משום מה מדינת המאפיה שלנו מסרבת ליישם את זה.

(הערה- כיום בשנת 2014 כלל זה כן מיושם, כלומר מותר להחזיק מקלט טלויזיה, ואם אין כבלים או עידן אז לא משלמים אגרה).

ואז כמובן בגלל שהם החליטו שזה 3 שנים, אז אני צריכה לשלם קנס והצמדה על מה שהם החליטו, ואז במקום סכום של 1100 ש' עבור 3 שנים, הם רוצים 1775!!!

אני באה לשם, בלוויית ידיד שהוא גם עורך דין, גם רואה חשבון, וגם מכיר את הנפשות הפועלות והוא מכניס אותי ישר למנהלת, בהחלט אישה חביבה, זה כאן ליד ביתי ברחוב הנביאים בחיפה.

אני באה חבושה ב-2 וחצי זוגות משקפיים, ותשאלו למה חצי?

כי זוג ראשון זה רק זכוכית בעין שמאל, ובשני כלום, ועוד שני זוגות כדי לטשטש את הסחרחורות והראייה הכפולה, ולנסות לאזן בין שתי העיניים, בקושי אני רואה משהו.

בקיצור חשבו שאני עיוורת, או חס וחלילה בדרך לכך, והמנהלת והמזכירה לקחו דף נייר גדול, וכתבו לי את המספרים בגדול והקריאו אותם ממש כמו לכבדת ראייה.

בסוף לא התמקחתי יותר מדי, יצאתי משם עם 1500 ש' ל-4 שנים, כולל 2013, שזה מה שמגיע להם על פי חוק.

לפי החוק האדם צריך לדווח תוך 30 יום שקנה מקלט טלוויזיה, ולא רציתי לרדת לרמה שלהם, ולהגיד שהנה רק לפני חודש קניתי...

עד שלא יבטלו את האגרה המטומטמת הזו, זה יהיה משחק של חתול ועכבר...

פרק 9 ובו יסופר על חודש ימים לאחר מכן

אז הנה נכון להיום ה-1.4.13, ואני חודש ימים לאחר הניתוח.

אני לא אגיד שאני כבר מרגישה טוב. יש חמסינים בחוץ ואבק והעדשה מציקה ללא הרף, וגם העין המנותחת מאוד יבשה.

הרופאה אומרת שזה סתם יובש ולהרטיב, אבל אני לא חושבת שעדשה תותבת בתוך העין מרגישה כמו טבעי.

כנראה צריך להתרגל לזה, כי זה מרגיש אחרת.

אני לא יודעת אם אלך לניתוח או לא, ומתי?

גם אם אלך זה ייקח עוד מספר חודשים לפחות ובינתיים צריך להתרגל לחיות עם עדשה בעין ותוספות של משקפיים.

כבר למדתי להרכיב ולהוציא, כמה שזה מפחיד, כי זה ממש להכניס אצבעות לתוך העין, אחרי שפוקחים את העפעפיים בעוצמה רבה.

כאשר העדשה לא מציקה לי, אני נהנית מראייה טובה, צלולה ובהירה, ממראה מחודש ומתנחמת מכל הלייקים שאתם עושים לי, ואומרת הלוואי שארגיש מבפנים כמו שאני נראית בחוץ.

בקיצור, מה אגיד לכם. אני מרגישה שבאמת כל החיים שלי תלויים במה שאתם רואים כאן בתמונה:

הנה זה לפניכם. זה דק זה מסיליקון הידרו ג'ל וזה יושב לי בעין 18 שעות ליום!

מהרגע שאני קמה, אני כבר מחפשת אחרי זה, ומורידה את זה רק בשעת לילה, בטרם אלך לישון.

אני חושבת על הטכנולוגיה האדירה הזו. זה כל כך דק, וכל כך קל וכל כך מדויק. אלוהים אדירים, איזה עולם אדיר של טכנולוגיה. איך אפשר לשים ממש כמו רטייה כזו על קרנית העין, ואז פשוט לראות את העולם כולו כשהוא רחב וצבעוני מבלי עיוותי ראייה.

בקיצור אני מתחילה לאהוב דווקא את הפולחן הזה, פולחן עדשת המגע, וזה אפילו מביא חשק לשנות תדמית ומראה, ובגדים וכו', במיוחד שרבו המחמאות.

תמונות מליל הסדר אצל אחותי

פרק 10 ובו יספור שלא הכל זהב נוצץ - יוני 2013

נהנית אני מעולם רחב מראה בזכות עדשת המגע בעין שמאל שכל החיים שלי סובבים סביבה, אבל הקיץ מגיע ועם זה מתחילים המגבלות.

1. אני נראית תמוהה כזו. כמו כל "התמויים" האלה שהולכים עם שקיות ניילון, תרמילים וצרורות. כך גם אני הולכת לכל מקום עם תרמיל גב לשעת חירום שיש בו: מראה גדולה, נוזלים לניקוי עדשות מגע, קופסא לאחסון, טיפות לעיניים יבשות, זוגות משקפיים אלטרנטיביות, משקפי קריאה, מפיות נייר גדולות ועוד. כל המשקל הזה, כנגד עדשה קטנה אחת. גם כשאני הולכת לבילוי, לקולנוע, למסעדה, זה תמיד על הגב שלי.

2. שכחתי מה זה ים ובריכה. הלכתי לים עם עדשת המגע, אבל עם כובע ומשקפיים, נכנסת למים די רדודים, ודואגת שלא ישפריץ, וככה גם בברכה, עם כל הילדים האלה שמשפריצים. ברור שאין צלילות ואין שחיות, ואין ראש במים.

3. הולכת לחדר כושר, אבל לא מסוגלת להתקלח שם וגם שכחתי מסאונה.

4. מתפללת לכל יום שבא שלא יהיה אבק באוויר או חמסין.

5. בקיץ חם והזעה זולגת לתוך העיניים וזה ממש לא נעים.

6. מחפשת ללא הרף לבכות ולהזיל דמעות. אולי על המצב, או שמטלה-נובלות טיפשיות, העיקר שהדמעות יזלגו...

7. פעמיים העדשה הלכה לי לאיבוד מתחת לעפעף ולא ראיתי אותה, היא פשוט התקפלה וזה היה מפחיד. משכתי ומשכתי והיא אפילו נקרעה.

8. לשים זה היה קל, אבל להוריד, זה ממש הפך לבול קליעה, וזה ממש הפך מפחיד.

את הרופאה אני מבקרת בחודש יוני, ואני מספרת לה בגאווה איך התרגלתי. היא אומרת שמתי שארצה, סכין הניתוחים שלה מחכה לי, אבל אם אני רוצה למשוך עוד זמן אז עדיף, ואומרת שאבוא אחרי הקיץ, שאולי בספטמבר אוקטובר, אעבור ניתוח בעין השנייה, וככה נשווה את הראיה, וחסל סדר משקפיים ועדשות מגע.

פרק 11 מיולי 2013- החיים זה לפעמים גלגל שמתהפך עלינו

אז הסיפור שלי ממשיך כאשר חיי התהפכו בחודש יולי 2013

מצאתי עצמי גרה עשרים שנה בשכירות בחיפה, ומשלמת פחות או יותר מחיר שווה ערך להכנסות מדירה וחצי אשר ברשותי בתוספת של עוד 500 ש'.

דירתי והסביבה היו כבר במצב נוראי.

היה לי נוח, כי הדירה הייתה מרווחת והתאימה בדיוק לצורכי. בת 150 מ', עם חמישה חדרים. חדר לי וחדר לבני עם שירותים ואמבטיה מרווחים.

אולם הרצאות בגודל של 40 מ' עם מטבח מרווח, פלוס עוד שני חדרים של 10 מ"ר כל אחד שאחד מהם שימש לי במשרד והשני כספריה רחבת ידיים וכמחסן, ושירותים נוספים לאורחים.

תוסיפו לזה שזה היה קומה ראשונה כאשר חלק אפילו היה קומת קרקע עם יציאה לחצר פנימית של 30 מ"ר.

אז עשרים שנה ישבתי שם, כאשר בעל הבית עשה את עסקת חייו. בחיים לא האמנתי שאצא עוד משם.

ככה הלכתי ושקעתי באבק, ובעומס של חמשת אלפים ספרים, אלפי דיסקים, מאות קלטות וידאו, מלאי של חוברות, ניירות, עשרות מחשבים וחלקי מחשבים שהבן שלי אגר, ומה לא?

אז זהו זה.

הסיפור שלי ממשיך עם בעל בית "גרידי", שאחרי עשרים שנה פשוט רצה לנצל ולסחוט אותי ורצה להרים את שכר דירה לארבעת אלפים שקלים, אחרי שכבר קיבל 2800 ש' שזה מחיר יפה בהחלט לאזור זה.

של בעל בית שהאמין שאין מצב שאצליח להשתחרר ובכלל לצאת מדירה שבה כבר הייתי תקועה.

בקיצור חברה, מצאתי עצמי נאבקת כמו לביאה. כל מחצית יולי וחודש אוגוסט, מצאתי עצמי רצה ברחובות, עולה במדריגות, נפגשת עם מתווכחים שחוקים שלא כל כך ספרו אותי, כי לא באתי לקנות דירה במיליונים, מטפסת קומות, ורואה שלושים דירות. אחת יותר גרועה מהשניה, ככה שהדירה שלי עוד נראתה ארמון לעומת מה שראיתי.

מצאתי עצמי מתרוצצת כמו חיה רדופה ברחובות, עם תרמיל הגב שהפך לחלק ממני, כאשר אף אחד מהמתווכים לא מבין למה אני סוחבת עימי כל הזמן את המשא הזה.

בסוף החלטתי שהנה לראשונה בחיי אני קונה דירה נורמלית וחסל סדר שכירויות. כשכבר מצאי דירה לרוחי, התחיל התהליך המאוד קשה של קבלת המשכנתא. זה לקח חודשיים ימים עד סוף אוקטובר 2013, כאשר סוף סוף היה בידי המפתח לדירתי החדשה.

את הרופאה ביקרתי בחודש אוקטובר 2013, מספרת לה בגאווה שהנה אני עוברת דירה, וזה לא לעניין לעשות ניתוח עיניים כאשר צריך לארוז, ולסבול מאבק, ולכן אנו דוחים את זה לשנת 2014.

ככה סיכמנו, וכך אמרתי לעצמי שהנה יהיה לי חודשיים לארוז ולהכין עצמי למעבר.

ביום בו אני מאושרת וחותמת את משכנתת חיי מתקשר אלי בעל הבית בתל-אביב ואף הוא רוצה להעלות את שכר הדירה ללא כל פרופרוציה.

הנה הכל מסופר כאן:

www.oryada.com/etgar.htm

בעודי תוהה מה אני הולכת לעשות, הגיע ה-6.11.13 ואני קמה עם כאב עז בעיניים, ואני הולכת לרופאה ומסתבר לי שבלילה הקודם, דחפתי ידיים לעיניים ביתר מרץ, ושרטתי את עיני השמאלית לתפארת. הכאב היה בל יתואר ובל ישוער.

גזר הדין היה מאוד פסקני.

אין יותר עדשת מגע, הולכים לניתוח ורק בסוף ינואר 2014, ובינתיים שאסתדר איכשהו.

אבל איך אפשר לאזן עיניים עם הבדל ראייה כל כך גדול, אין לזה שום פתרון!

לאחר עשרה ימים של סבל בל יתואר, של עיניים שלא מתמקדות, של לראות פעם רמזור אחד ופעם שניים, ארבע עיניים במקום שניים, ועוד עיוותי ראיה מרצדים, מצאתי פטנט עולמי שנתן פיתרון בדוחק.

שימו לב.

עין ימין ללא המשקף. משקף על עין שמאל, ומעליו עוד משקף, וככה שהוא רחוק קצת מהעין, איך שהוא העיניים התמקדו לי, אבל התמונה הייתה מאוד צרה ומוגבלת, אבל לפחות ראיתי שתי עיניים ולא ארבע כשהסתכלתי בראי, ורמזור אחד ולא שניים...

וככה כשתמונת עולמי צרה ביותר, כמו שרחל המשוררת כתבה, "צר עולמי כעולם נמלה", מצאתי עצמי אורזת ועוברת שתי דירות בחודש אחד.

היו רגעים שבכיתי מרוב ייאוש, בתוך הר האבק שמסביבי. בקושי כבר רואה בעיניים, עם גב שבור ורצוץ, אבל חייבים לארוז, למיין, לזרוק, כי הנה עוד מספר שעות באים כבר לקחת...

"לא ייתכן שזה קורה לי", אמרתי לעצמי מתוך ייאוש, ממשיכה לנגב עוד ספר ועוד אחד כסא או שולחן עם סמרטוט האבק, מתנחמת שיגיע היום שאכתוב דברים אלה בלשון עבר.

אז הנה לכם תמונתי עם שני חצאי משקפיים על עין שמאל, כאשר אני כבר נמצאת בדירתי החדשה בחיפה, ומחכה לניתוח של ה-23.1.14.

פרק 12 - סוף דבר

אז הניתוח עבר בשלום, וזה היה ביום חמישי ב-23.1.14, כאשר לא האמנתי שמועד זה כבר הגיע. למחרת ביום שישי ה-24.1.14 היה יום שטוף שמש וזה היה פשע לשבת בבית, וככה עם עין אדומה כדם, ועם משקפי שמש עבות במיוחד, מצאתי עצמי מטיילת ברחובות, מנסה למקד את עיני למרחקים, ונהנית מראייה למרחוק.

טיילתי מאושרת ברחובות, נוסעת באוטובוסים ובמטרונית, מתענגת על תמונת עולם רחבה וצחה. הכל היה חגיגי וזוהר כזה.

לעת ערב של שישי החלטתי לרדת ברגל ממרכז הכרמל, רואה לפני מבעד לשביל היפהפה את מפרץ חיפה לאור השקיעה, וזה מה שקלטה מצלמתי, בדיוק מה שקלטו עיני שמאושרות לשוב ולראות שוב את העולם ומלואו לכל רוחבו.

לסיכום, אני שמחה לחיות מעולם כזה, של טכנולוגיה כל כך מפוארת ומתקדמת.

אני שמחה על הטכניקה הזו, של להשתיל עדשה בתוך העין, ואז בני שמונים חוזרים לראות כמו בני עשרים. אני יודעת שיש החוששים מניתוח ודוחים את הקץ, וזה לדעתי חבל.

אני אומרת שאין טעם לחשוש מכך, וגם אני הייתי עושה זאת אפילו קודם, ואם אין ברירה אז גם עדשות מגע זה לא נורא, כי מה שקרה לי היה אלא סתם מזל רע.

שלכם באהבה